להעז ולהצליח - טריאתלון בלוז?

 

מאת גידי ברשדסקי

כתבתי לגידי לאחר טריאתלון אילת, כדי לשאול אותו אם הוא סובל מתסמונת שנקראת "טריאתלון בלוז" – תחושת דכדוך של היום שאחרי אירוע השיא. גידי כתב לי בחזרה:

ביוני התקיים טריאתלון בחופי הרצליה. היה מאד קשה. ענת קמה מוקדם בבקרים לאימוני ריצה ואופניים, מאוד מפריע לי לישון. בערבים אימוני שחייה ואני לבד בבית. שבועות קשים ללא ספק, ובבוקר האירוע בכלל קשה:

השקמה מוקדמת, העמסת הציוד, לא לשכוח מצלמה. ממש קשה הטריאתלון הזה, אבל עברנו את פרעה, עברנו גם את זה.

ואז, שבת אחרי, תוך כדי רכיבה רגועה בחברת כמה חבר´ה ודליה, אני שומע בת קול (של דליה): "באוקטובר יתקיים טריאתלון אילת, ואני רוצה שתעשה אותו עם ענת".

אם היה דורס אותי אוטובוס הייתי מופתע פחות. הגוף נדרך, השכל שולח אותות אזהרה, האינסטינקט מורה לברוח, ומה אני עונה לה, לדליה? "מאד הייתי רוצה להתנגד, אבל משהו אומר לי שחבל על האנרגיה. עדיף לשמור אותה לטריאתלון, כי אם את החלטת שאני עושה את זה, כנראה זה מה שנגזר."

דליה שמכירה אותי לא הייתה בטוחה ששמעה טוב. באותו הערב סעדנו ביחד. היא חזרה על ההצעה, ואני – על התשובה. השקנו כוסות יין ויצאנו לדרך שאין ממנה חזרה. כדי לא להחזיק את הקהל במתח, אומר כבר עכשיו שאני לא מחפש את הדרך חזרה. שלושה ימים אחרי האירוע, ואני עדיין באופוריה ששום חומר כימי או טבעי לא העניק לי עד היום.

והתחלנו להתאמן, ענת ואני. ימי ראשון ורביעי בבוקר, אופניים. שלישי ושישי, ריצה (אני חושב שקתרין לא מאמינה עד עכשיו). שני וחמישי, קוסטה. שלישי ושישי, שחייה. שבת, אימון משולב. קצת מכל דבר. ומתי נשאר זמן לשאר החיים? אז זהו, שנשאר. מסתבר שאחרי אימון ריצה בשש בבוקר לפניך יום מלא זמן, חיוניות וערנות.

כך חולפים להם שלושה חדשים, אוקטובר מגיע, ומסתבר שזה לא צחוק: טריאתלון אילת ממש מעבר לפינה וכבר רואים את קו הסיום. איך אמר יוליוס (הקיסר)? באתי, שחיתי, רכבתי, רצתי וניצחתי. אם הציטוט לא מדויק, זה רק בגלל שלא הייתה לו את דליה.

אני מבחינתי ניצחתי. החזרתי לי את גידי שפעם היה, יצא להפסקה של כמה שנים וחזר ובגדול. מכאן והלאה זה רק "Uphill".

ואני אומר לכם חברי לסטודיו של דליה – זה ייתכן וזה אפשרי. טיפה חלום, טיפה רצון, טיפה דחיפה, ואתם שם. להתראות בטריאתלון הבא.