הגיע תורי לכתוב ..
ד"ר טלי בן גלים, רופאת ילדים, כותבת לנו על חווייתה מהמרוץ הראשון בחייה במרוץ מרתון תל אביב
נתחיל מהסוף- סיימתי אתמול בפעם הראשונה ריצת 10 ק"מ במרתון ת"א. היתה חוויה מדהימה, לרוץ עם כל כך הרבה אנשים ביחד,הפנינג מדהים בעיקר באזור הזינוק והסיום. כל כך הרבה אנרגיות זרמו שם. גניה המקסימה רצה איתי כדי שנמשוך אחת את השניה.(בעיקר היא אותי...)
זה עדיין לא הספיק לעבור את הרגעים הקשים.
מי שכן עזרה כמובן כתמיד זו דליה, שלמרות שלא רצה בעצמה ידעה לאתר אותי ואת גניה בכל שלבי הריצה מבין אלפי הרצים, לעודד ולתמוך.
בהתחלה כמובן התייצבה שם כדי לברך במילות הצלחה ועידוד, וכמובן תמונה ראשונה...
אחרי 7 ק"מ שכללו את העליה של קפלן, התחיל להיות לי קשה ממש. התחילו שוב הכאבים המעצבנים בכפות רגליים שכבר גרמו לי להפסיק כמה מהאימונים בעבר לפני שהגעתי למרחק המטרה.
בעודי חוככת בדעתי האם אצליח להחזיק מעמד עוד 3 ק"מ-הגיחה דליה – שוב משום מקום עם קריאות עידוד, וכמובן עם המצלמה שלופה, והחליטה שהיא מסריטה אותי ואת גניה. כמובן שטייק ראשון לא היה פרפקט אז היה אחד נוסף שבו גניה ואני רצנו לאט לאט לכוון דליה. אמרתי לדליה שאני יודעת שזה תעלול סודי שלה כדי להוריד לי את הדופק... מה אני אגיד-זה באמת עזר להמשיך את 2 הק"מ הבאים.
בסוף בסוף בק"מ האחרון אמרתי לעצמי "זהו, אני מפסיקה,הכאבים ברגליים הורגים אותי, נלך קצת אז מה?" בדיוק באותו רגע אני שומעת צעקות משמאל-דליה על האופניים מעודדת וצועקת-"טלי, את עושה את זה". לא נעים, כולם מסתכלים. איך אפשר לעצור? ודליה ממשיכה-"איך הכאבים ברגליים?" אני צועקת-"נורא ואיום" וממשיכה, ופתאום קולטת שזהו, עברנו את קו הסיום. סיימתי 10 ק"מ.
הצטרפתי לסטודיו לפני 15 חודשים, לאחר שחזרנו מארה"ב מתוך הבנה שזהו, עברתי את גיל 40, וחייבים לשפר את הכושר והבריאות עכשיו ומייד. אין יותר למה לחכות.נגמרו התרוצים.
התחלתי בתוכנית האישית ל-3 חודשים, שיפרתי מאד את הכושר והתחלתי לעשות דברים שלא האמנתי בחיים שביכולתי לעשות.(גם כל מי שמכיר אותי לא האמין). מעולם לא רכבתי על אופניים. להתחיל בגיל 40+ היה באמת בלתי יאמן. לרוץ? אף פעם לא אהבתי לרוץ, ולא הצלחתי לרוץ יותר מ-200 מטר. כל מי שמכיר אותי ושמע שרצתי אתמול 10 ק"מ כמעט התעלף.
אחרי 3 חודשים חשבתי שלמדתי את העקרונות ואוכל להמשיך ליישם אותם בעצמי, ובדיוק בערב פסח בשנה שעברה לקחתי פסק זמן מהסטודיו. מהר מאד גיליתי שהדברים לא עובדים לבד. שבלי התמיכה המדהימה של דליה והפושריות האינסופית תמיד אל מה שנדמה מעבר לגבולות היכולת-זה פשוט לא עובד. גיליתי שיש מי שמאמין בי הרבה יותר ממה שאני מאמינה בעצמי, ושאני צריכה את האמונה והדחיפה הזו.
גיליתי גם שמאד מאד חשוב להיות תחת מסגרת מובנית עם תמיכת של החברים בסטודיו, ושביחד הרבה יותר קל להתמודד עם קשיים.
אז רציתי לאמר לך דליה המון תודה, אני מנסה להתחמק מהדאון הצפוי אחרי הריצה הראשונה בכך שאני כבר מתחילה לחשוב על הדליהאתלון (הבריכה במכבים נפתחת בסוף החודש).
כמו שדליה אומרת- תמיד לסמן אתגרים חדשים.