לדליה קולדהם,

אין אי אפשר, יש לא רוצה
בקיץ האחרון, אוגוסט 2009, התברר לי שתוצאות בדיקות הדם שלי לא טובות ושאני חייב להתחיל לקחת כדורים כדי לאזן סכרת.
לאחר שנים של אימונים בסטודיו של דליה ( מאפריל 2000 ) התברר לי שאימונים טובים בתוך הסטודיו עצמו לא מספיקים . מעולם לא רצתי ולא אהבתי לרוץ ואת האופניים, אליהם הגעתי ואהבתי ,בזכות דליה, עזבתי בסוף 2005 לאחר תאונת אופניים קשה.
התאמנתי בסטודיו במסגרת קבוצתית כשדליה פנתה אלי ובקשה ממני להיפגש איתה אישית,היא הרגישה שמשהו לא תקין ויש להחזיר אותי לתלם,היה ברור לשנינו שעליתי במשקל ובטוח שפגעתי בבריאותי.
הגעתי לפגישה עם דליה מצויד בכל נתוני הבדיקות  במטרה לעשות שינוי. אין כמו דליה בביצוע פרויקטים, היא נרתמה מייד עם שפע רעיונות.
באופן הדרגתי היא החזירה אותי לאופניים, "רק כדי להגיע לסטודיו ובחזרה" אמרה...
בהמשך, כמובן, התחלתי לשלב רכיבות כושר ארוכות ברחבי הישוב שלנו.
במקביל, שילבתי אימוני ריצה קצרים ביותר הכוללים הליכה וריצה בין עמודי החשמל ברחוב,עמוד חשמל הולכים-עמוד חשמל רצים,ורק לרבע שעה , היה קל לשכנע אותי בעניין זה.
לא שמתי לב אך בהדרגה התחלתי לרוץ קצת יותר וכיום אני רץ 3 קילומטר בלי בעיות מיוחדות.
בקיץ 2009 התחלנו פגישות שבועיות הכוללות שיחה ושקילה ( ש.ש. ) , באמצעות שיחות אלו חזרתי לאופניים והתחלתי לרוץ. במסגרת דו"ח שבועי מפורט על אוכל ופעילות ספורט בצענו שינוי בהרגלי האכילה ( שהיו די טובים בבסיס ) ושילבנו אמירות שהפכו למציאות , כמו : בלי פיתות לשבוע או שבוע בלי סוכר ועוד.
כך , בהדרגה, ירדתי כ– 12 ק"ג ( יותר מ 10%  ממשקלי ) ושיפרתי את הכושר הגופני.
ואז התקרב הדליאתלון הרביעי, ב 7.5.10, אירוע שמעולם לא השתתפתי בו בעיקר בגלל הריצה.
אז הכושר סביר, סוף סוף רצים, לאופניים חזרנו,אבל מה עם השחייה 
 " עזוב, זו בעצם התרעננות קלילה באמצע הדליאתלון, זה סתם כיף"
מי אומר ? דליה , כמובן...
ואז הגיע יום שישי הגדול, 7.5.10 , אופניים, שחיה, ריצה – כמה פשוט ונחמד.
החבורה התומכת של מתאמני הסטודיו, הארגון למופת (שבועות של הכנה של דליה, פני והצוות ) ואפילו ראש עיר תומך ורציני שמגיע ומשתתף.
בסוף היה היוגורט המפורסם ,עם גרנולה , איך לא.  
דליה, עשינו את זה.
 
בהערכה רבה,
בני גלזנר