השלב הבא שהציבה דליה היה להתחיל לרוץ, לא האמנתי שאצליח עד שדליה לימדה אותי, "כמו לעלות מדרגות קטנות" ניסיתי וזה התחיל לעבוד.א
לפני כשנתיים קראתי את הספר של הארוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" ספר מקסים על חוויות הריצה של הסופר היפני כאצן חובב למרחקים ארוכים, במשך הקריאה קינאתי בו על היכולת לרוץ וחשבתי שלי זה לא יכול לקרות.א
עפ"י התכנית של דליה התחלתי לרוץ.. בהתחלה לא הצלחתי לסיים 2 קילומטרים, ופתאום משהו קרה וחציתי את ה– 5 ק"מ.א
דליה הרימה את הרף וצירפה אותי לקבוצת הריצה לקראת מרוץ השליחים "הר לעמק", דליה הכינה תכנית אימונים של ריצות שדה כמו לסיירת, לא הבנתי מה פתאום אני, אבל החלטתי לזרום, לעשות מה שאני יכולה באימונים ולראות מה יקרה, בלי שום ציפיות מיוחדות.א
לקראת האימון הראשון רכבנו באופניים במסלול המתוכנן, אחרי שראיתי במה מדובר אפשר להגיד שהתחמקתי.. למזלי הייתי קצת חולה ולא הגעתי. הרגשתי שאכזבתי את דליה אבל היא באנרגיות חיוביות אמרה, "לא נורא נרוץ את זה ביחד", בקיצור.. לא ויתרה.א
אבל לאימון השני ריצת שדה של כ- 8.5 ק"מ, הרגשתי קצת יותר מוכנה והחלטתי לתת לזה צ'אנס, והפעם הגעתי, החלטתי לרוץ בקצב שלי ועפ"י היכולת שלי ולראות מה קורה, אמנם רוב הזמן השתרכתי מאחור ואפילו בעליות החדות קצת הלכתי אבל הצלחתי לסיים את הריצה והרגשתי שהפעם "עשיתי את זה"! הצלחתי לסיים אימון ריצה משמעותי וההרגשה נפלאה.א
זה מיד גרם לי לחזור ולקרוא את הספר של הארוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" כדי לקבל השראה והפעם הבנתי קצת יותר על מה הוא מדבר.

דליה מסכמת:

גבע יקרה, את מוכיחה לכל הנשים שחושבות שזה בלתי אפשרי, שרק צריך להעיז