ביום שישי האחרון בפעם הראשונה בחייה, נעמה רצה 6 ק"מ ואני כל-כך גאה בה.

נעמה מסמלת בעיני את האישה המודרנית אשר צריכה להיות אישה מושלמת, היא משכילה, אשת קריירה בחברת היי-טק, נשואה ואם לילדים קטנים, לומדת צורפות ובתוך המרוץ הזה החליטה למצוא זמן לחיבור של גוף ונפש.
כל-הכבוד לה, כל-הכבוד למתאמנות שלנו שמגיעות לסטודיו בשעה 6:00 בבוקר לאימון, לאלו שמגיעות בערב אחרי יום עבודה מתיש, לאלו שמחליטות לרוץ למרחקים ארוכים ולאלו שמחליטות לעבוד ולהכיר את הגוף הפנימי.
גאה בכן, דליה.

 

להלן המכתב של נעמה:

דליה יקרה, סטודיו יקר,
לרוץ לרוץ לרוץ, להספיק, לחשוב יצירתי כדי לענות על כל הדרישות, ובזמן, להיות רגישה לצרכים של ילדי הקטנים, של בעלי, לתת את המקסימום בעבודה, לעמוד במטלות הבית,  להצליח בלימודים,  להחזיק הכל יחד שלא יקרוס, לתת, לתת לתת. אין זמן לחברים, אין זמן לעצמי, עייפות עמוקה, עוד משהו יורד, ועוד משהו מתבטל כי אני לא מגיעה אליו, ועוד רגע אין לי דבר. החלטתי שאני חייבת לחזור לגוף שלי, והלכתי לשיעור ניסיון של פילאטיס בסטודיו לאמהות צעירות. התאכזבתי, ובמקרה קיבלתי המלצה על הסטודיו של דליה. אפשר לומר באופן הכי לא קלישאי  - חיי השתנו.
אני לא יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק קרה, אולי קודם כל שהרגשתי כאילו אני באה ל-DATE : הרגשתי שמצפים לי, שיש גם בצד השני משמעות אם אני באה או לא, שיש מחויבות הדדית. הרגשתי שותפות. באתי מתוך תחושה שקורה פה משהו רציני, שמצאתי משהו שחיפשתי הרבה זמן – מצאתי מישהי שתקשור אותי חזרה לגופי. מצאתי משהו שאבד לי , אבד לי כל כך שלא ידעתי איך להשיב אותו, והייתי מאוד לבד בעניין. וכאן מצאתי מישהי ש"דיברה" את השפה שאני רציתי ללמוד, דיברה נשיות, כוח, אחדות גוף-נפש לשם מאמץ משותף. קיבלתי יותר כוח, הרגשתי שמחה לקום בבקרים, באתי לשם עצמי. העבודה השקטה והמדויקת, ההתכנסות פנימה, האהבה לגוף והקשב אליו, המקצב הפנימי חזר להתנגן. הרגשתי יותר ויותר מה עלי לעשות, מצאתי דרך. בין כל הדברים והאנשים שיורדים ויורדים מחוסר זמן או כוח, כל מה שכן בוחרים מקבל משמעות מאוד עמוקה, וכאן נוסף לי משהו, והוא נהייה מאוד חשוב. אני חלק מאיזושהי זרימה שיש בסטודיו, זרימה של אנרגיה מאוד מיוחדת, של חיות ושל שמחה ושל משמעות עמוקה לאייך עושים כל תנועה וכל תרגיל וכל נשימה או ישיבה או יציבה או הליכה, יש משמעות לאייך חיים, וזה ממלא ומתמזג בחיי באופן מושלם. יש שותפות גורל, והכול בסטודיו נעשה מתוך אמונה אמיתית ומקצועיות ואכפתיות. אני מלאת כבוד לסטודיו ולעצמי, על כך שאני נמצאת בו. אני מרגישה שיש עוד הרבה עבודה לפני, ומעולם לא שמחתי לקראת עבודה כפי שאני שמחה כאן.
בעלי עקץ אותי היום ואמר לי שההתעמלות שלי נהייתה לי קודש הקודשים, ואני בשמחה אמיתית אמרתי: נכון, זה באמת כך. לפעמים אדם, עם כל מה ומי שהוא, משאיר בבלי דעת זרעים בדרכו, וכשהוא כבר במקום אחר לגמרי הרבה עצים מלבלבים בעקבות שהוא השאיר. וכך את דליה בעיני, וכל הסטודיו על כל אנשיו.
באהבה, בשמחה ובהערכה,

נעמה (ברלצקי-גרנית)