סיפרתי לדליה על הרעיון קבלתי את ברכתה והתחלתי לעשות נפשות למסע בקרב רוכבי השבת במרובע, במשולש באזור לטרון ונחשון. הזריזים כמו חיים ויהודית נרשמו אך האחרים פספסו כי ההרשמה נסגרה  עם 870 רוכבים בלבד בגלל מגבלת הלוגיסטיקה של החזרת הרוכבים והאופניים  לנק' היציאה. תאריך המסע מתקרב והחזאי מבשר שקע ברומטרי בלווי גשמים ורוחות עד 70 קמ"ש. מילא הגשם, אך רוחות כאלה הופכות רכיבה לסיוט. בעת  איסוף הערכה בת"א שאלתי מה קורה עם מזג האוויר  ,התשובה הרגועה הייתה יהיה בסדר, המסע יוצא בכל מזג אויר!

שבת בבוקר גשם זלעפות נהרות מים ברחוב אני מנסה לברר בטלפון עם הרוכבים יצאו מתל אביב. מתל אביב, אין תשובה ואין לי עם מי לברר. לאחר התלבטות קלה העמסתי האופניים ויצאתי לכוון בארי, מקסימום  נחווה טיול בוקר רטוב, אולי נתפוס קשת בענן ונחזור  לארוחת בוקר בבית . בכביש 4 אחרי אשדוד אני רואה לפתע  פקק ארוך, שמחתי, הנה הרוכבים מת"א, ואכן המשטרה לא אפשרה לעקוף את הרוכבים ונסענו אחריהם בקצב של כ20 קמ"ש עד שפנו שמאלה  בצמת ברכיה. בטור המכוניות היו כמובן רוכבים נוספים בדרכם לבארי, זה היה הפקק הרגוע ביותר בו נכחתי מאודי. בצומת יד מרדכי חלפנו את שכבת העננים והגענו לשמיים בהירים לחלוטין, ממש קיץ . נק' המפגש בבארי הייתה למעשה נק' ריענון לרוכבים מת"א .חברתי לחיים וביחד התפעלנו מעושר המזון והמשקאות  על השולחנות, לא רואים דברים כאלה באירועים אחרים. פירות טריים, פירות יבשים, פיצוחים,  ביסקוויטים, חטיפי אנרגיה, ממרחים שונים, משקאות איזוטוניים בכדים. האווירה מוסיקלית וחגיגית ואנשי השנטי  בחולצות אדומות מרעיפים עלינו תשומת לב מחבקת . רק רוח ערנית ובלתי פוסקת מכוון עזה  כסתה את החגיגה באבק .לאחר המתנה של כשעתיים הגיעו רוכבי תל אביב והתקבלו על ידי הנוכחים במחיאות כפיים, וחיבוקים ונשיקות מהמשפחות המעודדות שהמתינו במקום. במכוניות הלווי  של הקבוצה נראו גם משאל חשין ומשפחתו. חיים ואני חישבנו ומצאנו כי הקבוצה גמעה את המרחק מת"א ב4 שעות ברוטו, מהירות גבוהה יחסית ואכן הרוכבים נראו מנוסים ובקבוצות מגובשות הרוכבות ביחד זמן רב. בדברי ההסבר למסע נאמר כי קצב הרכיבה יוכתב ע"י רכב חלוץ אותו אין לעקוף ואוטובוס במאסף אשר יקלוט את הרוכבים שמתקשים לשמור על הקצב. הדגש היה כי הרכיבה אינה תחרותית ואמורה להסתיים בשעה 16.00 בשנטי במדבר. חיים ואני סיכמנו כי אנו רוכבים בקצב רגוע להנאת הנשמה ולא להוצאתה. ואכן כבר בתחילת הרכיבה הבנתי שאני במאסף. קבוצות הרוכבים חלפו על פני בנון שלנטיות יהירה, נזכרתי כי ברכיבות השבת בכביש 3 הייתי נצמד לקבוצות חולפות ורוכב בעקבותיהם כברת ונהנה מהקצב וסגנון הרכיבה שלהם עד אשר לפני שלשה שבועות נערו אותי לתוך גדר הבטיחות ויצאתי בנס בחבלות יבשות בלבד. מאז אני שומר מרחק של כבוד מקב' רוכבים וכך עשיתי גם עתה. הרכיבה הייתה איטית כי רוח צד/נגדית האטה  את הקצב  אך תוואי הכביש היה נוח ומזג אוויר פנטסטי. לאחר חימום של מס' ק"מ שנסתי מותני והגעתי בתם רכיבה של כשעה וחצי לתחנת הריענון הראשונה שמוקמה במקום פסטורלי ומוצל  בצמת צאלים. גם כאן כיבוד שופע בכמויות נדיבות למלוי מצברי האנרגיה שלנו. את חיים לא ראיתי כל הדרך, הוא רכב לפני, בתחנת הריענון הצפיפות הייתה גדולה ולא הצלחתי לאתרו. משך ההפסקה היה 30 דקות ובסיומה יצאנו לקטע הבא לאורך כביש 222 לכוון פארק גולדה. הרכיבה בקטע זה הייתה די רוטינית ותוואי הדרך מישורי ברובו רק הרוח לא הרפתה .לאחר כשעה וחצי נוספות הגענו הגענו לצומת משאבים ומשם ימינה לתחנת הדלק שליד המועצה האזורית רמת הנגב להפסקת ריענון נוספת. עלי לציין את הלווי המשטרתי הצמוד בניידות ואופנועים חסמו ביעילות רבה את הצמתים ושבילי הבדואים אשר ניסו לעלות על הכביש בהתעלמות מוחלטת מאתנו הרוכבים, רכביהם דהרו בשבילים לאורך הכביש כשהמשטרה מובילה שיירות שאטל של רכבים פרטיים בכוון הנגדי. המעקב אחרי  הפעילות הזו הייתה מעניינת וגוונה את חדגוניות הרכיבה הממושכת. אהכרוז מכריז על יציאה לקטע האחרון של המסע . עולים על כביש 40, צומת טללים ומשם שמאלה לכיוון שדה בוקר. מרחוק ניתן כבר להבחין ברכס הר חלוקים ואט אט אני מפנים את העובדה שלפנינו הקטע הקשה ביותר טיפוס לגבה כ550 מ' בעליות מתמשכות איו סופיות. הלב מחסיר פעימה ועם הניסיון של העלייה ללטרון ותו לא, אני מתארגן על הפלטות 1X1 ובדווש איטי ועקבי מטפס במעלה. כמובן שקבוצות הרוכבים חלפו עברו ואינן נראות באופק אך מאידך אוטובוס המאסף עדיין לא מזנב בי. בשוליים  מתחילים לראות רוכבים אשר שריריהם נתפסו מבצעים עיסוי או ממתינים לחילוץ. כאן המקום לציין כי לאורך המסע פעל רכב ידידותי לתיקוני דרך והיו כאלה לא מעטים. גם הארבע ראשים שלי החלו לקטר ולהתכווץ אך ידעתי כי אם אפסיק לדווש לא אוכל להמשיך. ואכן העיקשות השתלמה ולא נותר להם אלא לתפקד עד סוף המעלה ובתמורה קבלו בהפסקה עיסוי מפנק וגלולת מלח. הגלישה הכיפית בירידה לכוון צומת חלוקים הייתה פיצוי מה על מאמצי הטיפוס. מול הכניסה למדרשת בן גוריון המתינו לנו נערי בית השנטי בחולצות אדומות רכובים על אופניים ולוו אותנו ב5 הק"מ האחרונים לצומת ציפורים ובית השנטי המדבר. קבלת הפנים בכניסה הייתה מלבבת הנערים עמדו בפתח מחאו כפיים בהתלהבות והפנו אותנו למדשאה שם הוכנה לנו ארוחה כיד השנטי. משקאות קלים, קערות עם סלטים למיניהם, פסטות, בשרים ונשנושים בכמויות בלתי מוגבלות. כל הקייטרינג המדהים הזה מעשה ידי תושבי המקום, הנוער והצוות. מזג האוויר היה קריר אך האווירה הייתה חמה וידידותית מאד. לאחר שהעמסנו את האופניים על הרכבים התכנסנו כולנו באמפי חדש שהוקם בתרומת משפחת חשין לזכרו של בנם שניאור. מריומה מנהלת בית השנטי והמייסדת תיארה למתכנסים את הקמת בית השנטי בשנת 1984 מתוך אמונה כי יש ליצור לבני נוער נטושים חסרי קורת גג בית חם ומשפחה בה יזכו לשקם את כבודם העצמי. הניסיון המצטבר הוא כי 90% חוזרים לחיים נורמטיביים וחלקם אף מצטרפים לצוות כמדריכים. כיום מטופלים  87 בני נוער בשני הבתים. העמותה מתקיימת בזכות תרומות ופעילות מתנדבים. אחד מחברי העמותה הוא שמואל בן דרור תעשיין בן 83 אשר הסתבר כי רכב אתנו מבארי!! וזכה כמובן לתשואות הקהל. המפגש עם מפעל חברתי מהמעלה הראשונה בעל  יכולות ארגון לוגיסטי יוצאות דופן היה מרשים וחיים הביע זאת באזני המארגנים. באוטובוס בדרך חזרה לבארי שמענו על התקרית בה נפגעו 4 חיילים מטיל עזתי ואנו באזור צבע אדום.

חוויה של יום שהחל בגשמי ברכה בצפון, רכיבה כיפית בשמש דרומית, ומפגש מרגש עם אנשים מרתקים תסתיים אולי בגשם של טילים. מציאות הזויה זו מתאפשרת רק במדינתנו המופלאה.

להתראות במסע הבא לבית השנטי ביום 3.11.2013  !!