האתיקה של האסתטיקה
מאמרו של פרופ/ אבינועם רכס בנושא תעשיית היופי והפרעות אכילה
חוק ה"פוטושופ", שעבר בקריאה ראשונה בכנסת, לא יוכל להיאבק לבדו בפרסומות של תעשיית הרפואה האסתטית ותעשיית היופי, המפירות את כללי האתיקה הרפואית
הערצת היופי מלווה את האדם עוד משחר הימים. את השאיפה ליופי המושלם יונק האדם בילדותו. משלגייה ועד ברבי, ההערצה ליופי רק הולכת ומתעצמת.
היופי מקנה יתרון דרוויניסטי בחברה האנושית. מחקרים הראו שלאנשים יפים יש סיכוי רב יותר להשיג משרות רמות יותר ולהרוויח יותר. סטודנטים יפים מקבלים ציונים טובים יותר, ואפילו אסירים בעלי מראה מרשים זוכים לתקופות מאסר קצרות יותר. רבים מנסים נואשות לשמר לנצח את יפי הנעורים. רבים עוד יותר מטפחים חלום שווא זה ומתפרנסים ממנו. כך צמחה לה הרפואה האסתטית, שהיא "רפואה לא ריפויית", שכולה מיועדת לרצות את המטופל.
הטיפול נועד להפוך את המטופל ל"מאושר" יותר. האושר הפך בימינו למוצר צריכה. למרבה הצער, הפרסום של הרפואה האסתטית ותעשיית היופי מפר באופן בוטה את כללי האתיקה הרפואית.
צלמית הפריון של "ונוס מווילנדורף", שנחשפה באוסטריה בשנת 1908, מתוארכת לתקופת האבן, לפני יותר מ-20 אלף שנה. זהו פסלון אבן קטן של אשה בעלת שדיים גדולים ובטן שופעת, שנחשבת הייצוג הקדום ביותר של הדמות הנשית שהתגלה עד כה - אשה בשרנית, ולדנית ומיניקה. אידיאל היופי הנשי והאנושי עבר תהפוכות גדולות. בין הנשים השמנות והדשנות של פאול רובנס (1577-1640) לאלו של פרדיננד בוטרו (יליד 1933), צמחה תרבות הסוגדת לרזון הקיצוני.
הרואין שיק
במחצית השנייה של המאה הקודמת הובילה את השינוי הדוגמנית הבריטית לזלי הורנבי, המוכרת הרבה יותר בכינוי טוויגי (זלזל). היא הפכה לסופר-מודל בשנות ה-60: דמות אנדרוגינית של נערה כחושה עם תספורת קצרה ומראה נערי. גובהה היה 167 ס"מ, משקלה 41 ק"ג ומדד מסת הגוף שלה 14.7, הרבה מתחת לרף התת-תזונה לפי ארגון הבריאות העולמי (18.5) ואפילו פחות ממה שנחשב רעב של ממש (16). מדד מסת הגוף (BMI) מחושב על ידי חלוקת משקל הגוף בגובה בריבוע. מדד תקין הוא בגבולות שבין 18.5 ל-24.9.
הדוגמנית הבריטית קייט מוס הובילה בשנות ה-90 את אופנת ההרואין שיק, שבה נוספו לרזון החולני מראה חיוור, עצמות בולטות ועיגולים שחורים סביב העיניים - מראה האופייני למכורים להרואין. אופנה זו חלפה מהעולם ב-1997 עם מותו של יוצרה, הצלם האיטלקי דוידה סורנטי.
לכן לא מפתיע ללמוד כי בשנת 1965 היה הגובה הממוצע של האשה האמריקאית 160 ס"מ ומשקלה הממוצע היה 63 ק"ג. מדד מסת הגוף הממוצע של אשה אמריקאית באותה השנה היה 24.5. הדוגמנית הממוצעת באותם ימים שקלה רק 8% פחות מהמשקל הממוצע, בעוד שכיום הדוגמנית הממוצעת שוקלת פחות מ-98% מהנשים בארה"ב.
אין כמעט עיתון אופנה או עיתון נשים שאינו כולל בכל מהדורה שלו מאמר העוסק בסוגיות של משקל ודיאטה. הפרסום יוצר עולם מדומה, המחזק את הפער הבלתי נסבל בין אידיאל הגוף המושלם לבין המציאות, הרחוקה מאוד מאידיאל כוזב זה.
בני נוער ומתבגרים רגישים במיוחד לפער זה. כשנערה צעירה אינה שבעת רצון מדימוי גופה בעיני עצמה, היא עשויה להיסחף להתנהגות כפייתית של "חיטוב הגוף", שלרוב גורמת נזק. כאלו הן הנערות הסובלות מאנורקסיה, המחפשות פתרון בכירורגיה קוסמטית או בחדר כושר, ב"התעמלות מחטבת" חסרת גבולות. חוסר היכולת לממש את אידיאל היופי הכוזב מביא עמו גם דיכאון וחרדה הפוגעים אף הם בבריאות.
הגבלת גיל
באוגוסט 2006 מתה דוגמנית-העל מאורוגוואי לוסיאל ראמוס מאי ספיקת לב, כמה דקות לאחר שירדה מהמסלול בתצוגת אופנה במונטווידאו. מותה נגרם לאחר שלקראת התצוגה הרעיבה את עצמה במשך חודשים וניזונה מחסה ומשקה דיאטטי. מדד מסת הגוף שלה היה אז 14.5.
זמן קצר אחריה מתו אחותה אליאנה, אף היא דוגמנית-על, והדוגמנית הברזילאית אנה קרולינה רסטון, גם הן מתת-תזונה קיצונית. מותן של הדוגמניות הכה בתדהמה את עולם האופנה. מנהלי שבוע האופנה במדריד היו הראשונים להגיב ובספטמבר 2006 אסרו על השתתפות של דוגמניות כחושות בתצוגות.
כשליש מכלל הדוגמניות - אלה שמסת הגוף שלהן היתה קטנה מ-18.5 - הורחקו מהמסלול, וכך גם כל הדוגמניות שגילן פחות מ-16. מנהלי שבוע האופנה במילאנו, איטליה, הלכו בעקבות עמיתיהם במדריד. המועצה של מעצבי האופנה באמריקה (CFDA) אסרה על השתתפות של דוגמניות מתחת לגיל 16 בתצוגות אופנה, אבל בהנחיות העדכניות לשנת 2011 נמנעה מלהטיל איסור גורף על השתתפות של דוגמניות בעלות מדד מסת גוף נמוך במיוחד. המועצה קראה לפעול לחינוך לבריאות, למניעת הפרעות אכילה בקרב הדוגמניות וליצירת תרבות מקצועית המעודדת משקל גוף "בריא", בלי לקבוע מהו משקל זה.
הצעת חוק ה"פוטושופ" להגבלת משקלן של דוגמניות, שיזמו ח"כ ד"ר רחל אדטו מקדימה וח"כ דני דנון מהליכוד, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת, זהה להחלטות שהתקבלו בספרד ובאיטליה. היא נועדה, כדברי המחוקקים, "לצמצם את שכיחותן של הפרעות האכילה בקרב הנוער". לטעמי, חסרה בחוק הגבלת גיל. יש לאסור העסקה בדוגמנות של נערות מתחת לגיל 16, הן על המסלול והן בפרסומות בעיתונות הכתובה, המשודרת והדיגיטלית.
ספק אם החוק יסייע לממש את התכלית שלמענה נוצר. ההגבלות שהוטלו על פרסום סיגריות ואלכוהול לא הביאו להפחתת השימוש בהם. כך, ככל הנראה, החוק לבדו לא יביא לשינוי החברתי המצופה. לכך נדרש מאמץ רחב בהרבה, שתחילתו דוגמה אישית וחינוך בני הנוער להרגלי אכילה בריאה. יש ליצור את הסובלנות החסרה לדימוי גוף ריאלי, על המגוון הרחב של הפיסיונומיה האנושית.
ואולי הגיע הזמן להחזיר את אידיאל היופי לכיוונה של "שדחת" של חנוך לוין - דמות האשה האולטימטיבית, שכולה שדיים ותחת, שאינה סופרת קלוריות ונהנית מחייה כפי שרק השמנים באמת יודעים לעשות.
הכותב הוא פרופ/ לנוירולוגיה בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית