בת 36, חודשיים אחרי לידה שנייה. נתקלתי בשלט חוצות של דליה והחלטתי להתקשר.
לא באמת הבנתי למה אני נכנסת.
שיעור ראשון, אני מגיעה עם מכנסי טרנינג וחולצה רחבה (בגדי ספורט מחוץ ללקסיקון בשלב הזה) ובנוסף, תומר (בן החודשיים) מצטרף אלי לשיעור. אני על מכשירי הפילאטיס ודליה ביד אחת מסבירה וביד השנייה מחזיקה את תומר שהתחיל בינתיים לצרוח. בסוף השיעור דליה בנתה לי אימון שבועי והחתימה אותי על התוכנית.
התעלמתי באלגנטיות.
בשיעור השני יצאנו לריצה או יותר מדויק להליכה. מעולם לא רצתי ואין שום סיכוי שזה יקרה עכשיו. אבל דליה לא מתרגשת מהגישה השלילית ומתחילה כבר בשלב הזה לדבר על השתתפות שלי בדליאתלון.
שוב, התעלמתי באלגנטיות.
פתאום, אני מוצאת את עצמי קמה מס' פעמים בשבוע בחמש וחצי, טרוטת עיניים (שוב לא ישנתי מספיק) שמה בגדים ונעלי ריצה (שכבר קניתי בשלב הזה) ויוצאת מהבית. לאט לאט הגוף והראש מתעוררים ואני רצה. חצי ק"מ, ק"מ, שלושה ק"מ... אני רצה.
בשבוע העשירי דליאתלון - 10 ק"מ אופניים, 3 ק"מ ריצה וחצי ק"מ שחייה.
בואו נודה באמת - לא כיכבתי, אבל סיימתי ונשארתי בחיים בשביל לספר.
על הדרך מכירים גם נשים מדהימות – כל אחת השראה בדרכה.
יחד עם הקילומטרים משתרשת גם ההבנה שזה משהו שאני יכולה לעשות  - אם אני בוחרת!
3 ק"מ נוספים עברו במחשבות והנה חציתי את קו הגמר. 10 ק"מ! 
זה משהו שאני יכולה לעשות אם אני בוחרת! וזה נכון בכל תחום בחיים.
זה לא ה-10 ק"מ, זו הדרך, העוצמות שמקבלים, האנרגיות , שמחת החיים.
השראה לפי הפירוש המילוני זה "להפיח חיים , לעורר, אינספרציה, מוזה". 
את כל אלה ויותר קיבלתי מדליה וג'ואל.

אז תודה ונשיקה גדולה.
עינת.