דיאלוג בונה

 

הפסיכותרפיסט ד"ר אייל גושן על תופעת הוורטיגו כמשל לחיבור בין השכל לרגש

לילה חשוך. חושך כזה שכשמביטים החוצה לא יודעים היכן השמים והיכן האדמה. עננים סמיכים עוטפים את המטוס. הטייס מביט, כלא מאמין, בלוח המחוונים המוצפים בתאורה אדומה רכה שמטרתה למנוע פגיעה בראיית הלילה. הוא מתבונן באופק המלאכותי, מכשיר המראה את מצבו של המטוס ביחס לשמים ולאדמה, ומתקשה לעכל את המידע. המכשיר מראה שהוא טס בפניה ימנית ומנמיך במהירות לעבר האדמה. הוא חושב שהמכשיר מזייף. מרגיש שהמטוס בפניה שמאלית ולא בימנית, שהמטוס נוסק ולא מנמיך ושהוא מאבד מהירות ועוד רגע יזדקר ויאבד שליטה.

הראש אומר לו תאמין לאופק המלאכותי, יישר את הפניה ותצא מההנמכה. הבטן אומרת לו מכשירי הטיסה משקרים, אם תפעל על פיהם תתרסק. הראש פוקד על היד לגלגל את הסטיק שמאלה ולמשוך והבטן עוצרת את התנועה. הוא משותק. הוא בוורטיגו.

הבטן לא זקוקה לנחמה של השכל

ורטיגו, מושג מעולם התעופה, מתייחס למצב בו הטייס מרגיש כי מכשירי הטיסה מזייפים ואינם מראים את מצבו האמיתי של המטוס ביחס לשמים ולאדמה. ורטיגו מייצג מאבק עז בין שכלו של הטייס המכריח אותו להאמין בקריאת המכשירים לבין תחושותיו הזועקות כי המכשירים משקרים. תוצאות המאבק עלולות להיות קריטיות עד כדי חיים ומוות. לא מעט טייסים איבדו את חייהם כתוצאה מכניסה לוורטיגו והעדר יכולת מספיק טובה להתמודד עם התופעה. לעומתם, טייסים שהצליחו להבין את הקונפליקט הקשה המתקיים בין שכלם לרגשותיהם ולתת לו שם ומשמעות הצליחו לחלץ עצמם מהמצב המסוכן.

תופעת הוורטיגו היא רק משל למפגש שבין השכל והרגש, או במילים אחרות, מפגש בין הראש לבטן. כבני אדם, אנחנו מתנהלים בשני מחוזות ומדברים בשתי שפות. שפת ה"ראש" היא שפת התבונה, ההיגיון והשכל. שפת ה"בטן" היא השפה של הרגשות, התחושות והאינטואיציה. שפת הבטן היא שפת האם, השפה הראשונית איתה אנחנו באים אל העולם. שפת הראש היא שפה שנרכשת בתהליך ההתפתחות. בתהליך ההתפתחות שפת הבטן הולכת ונדחקת לטובת שפת הראש שהולכת ומתפתחת. בתרבות המערבית, שפת הבטן היא הבת החורגת, הלא מפותחת.

למרות "המגבלות" הקשות של שפת הבטן היא טומנת בתוכה אוצרות. אתם ודאי מכירים את התחושה שנוצרת כשפוגשים אדם זר. תחושה שיכולה להיווצר תוך שניות ולעתים מכילה בתוכה ים של מידע המתבסס על מראה, תנועות גוף, ריחות, תכנים, מימיקות, אנרגיות ועוד דקויות רבות שעובדו באופן אינטואיטיבי לתחושה. בדרך כלל זו תהיה משימה מאוד קשה לנמק ולהבהיר את הסיבות לתחושה. לא תמיד ניתן להתחקות אחר המקורות. ולמרות זאת זו תהיה החמצה להתעלם מהמידע הזה. אבל כיצד? האם נאפשר לרגש להכתיב את העניינים או לחילופין האם נתעלם מקול הבטן?

לפעמים אנחנו יודעים לומר רק מילים ספורות על המתחולל בתוכנו. אנחנו קמים בבוקר ומזג האוויר הרגשי סגרירי ואפור. לא ברור מדוע. אנחנו יודעים שמדובר באחת ההטיות של המושג "באסה" אבל אין מיקוד, והיום מחכה לנו על שפע מטלותיו, ומה נעשה עם העננה? אנחנו מזמינים את השכל, מנסים לתת היגיון בעולם הפנימי שבמהותו אינו כפוף לחוקי התבונה. לא תמיד אנחנו יכולים לתרגם את רגשותינו למילים. לא תמיד יהיה שם מי שיכיל וידע לקבל. לעתים, אם נעיז לבטא את התחושות יהיה שם מי שיסביר לנו, בשפת השכל, שאין סיבה למועקה ו"הכל בסדר". בדרך כלל הדיבורים הללו אינם עוזרים. הסברי השכל אינם חודרים את מעטה הרגש ומתקשים להביא מזור ונחמה. הבטן לא זקוקה לנחמה של השכל, היא זקוקה למילים שייתנו אור וביטוי למה שקורה בפנים.

לתת למידע לזרום מלמטה למעלה ולהפך

ביחסים בין אנשים, המפגש בין מחוזות הראש והבטן הוא בלתי נמנע. ניתן לשרטט טווח של אפשרויות מפגש בין השפות. בקוטב אחד נמצאת השתיקה ובקוטב השני הלבה המתפרצת. קוטב השתיקה מייצג את הבחירה להתעלם מהעולם הרגשי הואיל והוא ילדותי, גולמי, סוער, לא מעובד, לא מתאים ובעיקר הרבה פעמים לא ייצוגי. בקוטב הלבה הרותחת, מקדשים את חיי הרגש, מסירים את מסנני התבונה, ומקיימים שידור ישיר, און ליין, של כל התרחשות בשפת הבטן. כמובן, שכל אחד המקטבים מייצג דפוס התמודדות נוקשה ולא יעיל.

יהיו כאלה שיבינו בקלות מדוע קוטב הלבה הרותחת הוא בעייתי ויתקשו להבין מה רע באיפוק ובחסימה רגשית לצורכי תפקוד. יהיו כאלה שיבקשו להפריד בין מערכות יחסים אינטימיות שם מותר לרגש להתקיים לבין עולם המעשה והתפקוד שם הרגש הוא מטרד.

נראה כי קיים אתגר עצום לשלב בין המחוזות. ליהנות משני העולמות. לעשות דיאלוג בין הבטן והראש. לתת לראש להרגיש ולתת לבטן לחשוב. לתת למידע לזרום מלמטה למעלה ולהפך. אפילו הטייס שנדרש לתפקוד יעיל וקר רוח זקוק לדיאלוג עם הבטן. הדרך להיחלץ מוורטיגו ולמנוע אסון עוברת דרך הבטן. הטייס שיצליח לתת מילים לתחושותיו, להגדיר את מצבו הרגשי, לומר לעצמו "אני עכשיו בוורטיגו, תחושותיי אינן אמינות, עלי להישמע למכשירים", יצליח לתפקד נכון. לעומתו, הטייס שאין לו מילים, שאינו יודע לתרגם את שפת הבטן לדיבור עלול להיות משותק בתנועותיו ולסרב לפקודותיו של הראש שאותו הוא כה מאדיר.

היכולת שלנו לתת מילים למה שאנחנו מרגישים, למקם את ההתרחשות הרגשית בהקשר שכלי פותחת בפנינו מרחב חדש של התנהגויות. אחת המשימות העיקריות בטיפול פסיכולוגי היא תרגום ההתרחשות הפנימית למילים, לאפשר דיאלוג בונה בין הראש לבטן, וסיפור הוורטיגו הוא רק משל.