סיפורה האישי של דליה בן רבי על 10 שבועות ראשונים בתכנית האישית עם דליה קולדהם
18.8.19
אז התיישבתי לסכם 10 שבועות בסטודיו, ממש חודשיים היום!
אז קודם קצת על עצמי: גם לי קוראים דליה, אבל במבט ראשון לפחות, אין לי הרבה במשותף עם זו הנושאת את שמי.
הצלחתי להגיע לגילי המופלג (55.5) בלי להתמיד בשום סוג של ספורט יותר מכמה שבועות, וברוב השנים בלי שום ספורט בכלל. סיפור שהתחיל מגיל ילדות, בשיעור ריתמיקה בגן שבו לא הצלחתי לעשות גשר, התחבאות מאחורי העצים באימוני ריצה בתיכון, ניסיונות כושלים בחדרי כושר. מכיוון שאני בערך באותו משקל מאז הצבא, גם המוטיבציה לרזות לא דחפה אותי, ומשמעת עצמית אף פעם לא היתה החלק החזק שלי. בקיצור, אפשר להבין את התמונה. בנוסף לזה, שנים של עבודה תובענית ויושבנית לא ממש עושים טוב לגוף ולנפש (עוד נגיע לנפש).
בעצם הגעתי לסטודיו די במקרה (ויש מי שתגיד שאין מקריות בחיים)
אחרי 28 שנים באותו מקום עבודה, החלטתי לפרוש. זה, בצרוף כתף קפואה, ערכים קצת גבוהים של סוכר וכולסטרול וההרגשה שצריך לטפל בגוף הזה לפני שהוא יקרוס, גרמו לי לחפש משהו לעשות עם עצמי. שמעתי שפילאטיס מכשירים זה טוב (וגם חשבתי שזה קל - בדיחה טובה), והתקשרתי לסטודיו. משם החל מסע מופלא שמצד אחד אני מרגישה שאני רק בתחילתו, אבל מצד שני - כל כך רחוקה מאיפה שהייתי רק לפני חודשיים.
כשהתכוננתי לפגישה המסכמת את עשרת השבועות הראשונים עם דליה, עשיתי לי רשימה של הדברים שהרווחתי. ורבים מהם פיזיים: הרגשה שהגוף מתחזק, שינוי הרגלי אכילה, לומדת לאכול אוכל מזין, הרבה פחות התקפי נשנוש, גיליתי מחסור בסידן ומטפלת בו, הפחתת כאבי שרירים ומפרקים גם כשיושבת על המחשב לשעות ארוכות, שיפור היציבה (תמיד הלכתי קצת כפופה), הרגשה שמראה הגוף משתפר ומין נינוחות חדשה איתו, ושיפור הנשימה (עדיין מתנשפת במאמץ, אבל הרבה פחות).
אבל בסופו של דבר, כשחשבתי מה הדברים החשובים ביותר, הם בכלל לא בתחום הפיזי. אם לסכם, כל התהליך הזה עשה אותי הרבה יותר שמחה. חלק מהשמחה הזאת מופיע ממש אחרי אימון (לא משנה איזה) ונשאר לכמה שעות, לגמרי הורמונלי. אבל חלק לא קטן ממנו נובע מהגילוי מחדש של עצמי. מצד אחד תחושה של יכולת (הי! אני רצה כמה קילומטרים ולא מתמוטטת!) ומצד שני – ונראה לי שזה העיקר – החזרת ההנאות הקטנות שהלכו לי לאיבוד: לרכב על אופניים (כן, לא הייתי ילדה ספורטיבית במיוחד אבל בכל זאת רכבתי, סתם כי לא היה מי שיסיע אותי לבית הספר) לשחות – איזה אושר! לרקוד סלסה (ולהתעלם מחוסר הקואורדינציה הסופני שלי), כי למי אכפת – זה פשוט כיף! להיזכר כמה אני אוהבת מוסיקה ולשמוע כל הזמן, בריצות וסתם במשך היום (כן, גיליתי קצת באיחור את Spotify).
ההשפעות הן לא רק עלי – אלא גם על הסביבה. כל המשפחה (כרגע זה בן הזוג ובת בחופשת קיץ מהאוניברסיטה) שותפה איתי לאכילה הבריאה יותר, הרכיבה על האופניים הפכה לתחביב משותף עם בן הזוג (עדיין מנסים לסנכרן שעות, אבל בדרך לשם), אפילו הכלבה שמחה יותר כי היא מקבלת הרבה יותר שעות טיול וכולם מרוויחים מזה שאני יותר רגועה ושמחה ומפרגנים לי. זוממת לגרור את כולם (אולי לא את הכלבה) איתי לסטודיו (:
מה עושה את הסטודיו כל כך מיוחד ושונה? אז קודם כל, כמובן דליה. שהיא באמת מאמנת לחיים. כושר, תזונה, חרדות, יחסים, תחביבים, מה לא – היא שם – עם יכולת האבחון המדויקת והעצות החכמות. האווירה האישית והמשפחתית, הגישה השפויה של קצת מכל דבר, השילוב בין הפעילויות השונות (מי ידע שריצה זה משחק ילדים לעומת יוגה?) דגש לא על הישגים אם כי כן על יעדים, על אורח חיים, והחיבור בין הגוף לנפש. ההבנה שהחיים הם מה שהם, בלתי צפויים, והעבודה שלנו היא להכין את עצמנו הכי טוב לכל מה שיבוא.
מבחינתי מרכיב בלתי נפרד הוא המתאמנים האחרים. כולם, אבל בעיקר קבוצת השליחות הנהדרת – מזמן לא פגשתי קבוצה של נשים שכולן השראה, נדיבות וטוב, שגורמות לי לרצות להעביר את הטוב הזה הלאה. לומדת מכן המון ומחכה לעוד פעילויות משותפות (מאתגרות וכיפיות) בהמשך השנה!
אני מודעת לזה שחלק מכל זה הוא גם כי הפחתתי לחצים בגלל עזיבת העבודה, ומודה על התקופה הזאת ועל ההזדמנות שהיא נתנה לי. הסטודיו גם נתן לי מסגרת בתקופה של חוסר ודאות שלא היתה פשוטה לי ואיזו הרגשה שבסוף יהיה בסדר. בינתיים התחלתי לעבוד שוב כפרילנסרית, וממש מרגישה מוכנה לאתגרים חדשים. אבל האתגר הגדול שלי הוא לא להישאב שוב לשגרה השוחקת של עבודה בלי סוף, ולסדר את החיים שלי סביב הדברים שאני אוהבת לעשות, ולא לדחוק אותם (ואת עצמי) למקום האחרון. כמובן שיש עוד אתגרים פיזיים, והתמודדות עם תסכולים (מתי כבר אוכל להרים רגל ישרה למעלה?!), אבל גם זה חלק מהלמידה. להסיר את המחשבות הטורדניות, את מה היה (למה לא התחלתי לפני הרבה שנים?) ומה יהיה (אני אצליח להתמיד בשגרת האימונים? יש סיכוי שאצליח לעשות תריאטלון? מטורף!) ולהתרכז במה שעכשיו.
טוב, ממש חפרתי ושפכתי, ואני בכלל בן אדם רציונלי וציני. כמו שדליה אומרת, אני עדיין בתקופת ירח הדבש. אבל נדמה לי, בעצם, שפשוט התמכרתי - ואיזו התמכרות נהדרת זאת!
תודה לך דליה