17 אמיר כותב על מרתון אמסטרדם 2017
אחרי חצי מרתון ירושלים, אי שם בחודש מרץ הקריר, לקחתי על עצמי החלטה אמיצה – השנה ארוץ מרתון.
אחרי שני חצאי מרתון הרגשתי שאני כל יכול ואני צריך לאתגר את עצמי קצת יותר (הווו כמה תמים הייתי אז).
דליה סיפרה לי על מרתון אמסטרדם ושהם חושבים לנסוע. מיד נדלקתי על הרעיון. מרתון? בחו״ל?
ועוד באמסטרדם? ברור!! וככה יומיים אחרי ירושלים מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ונרשם לאמסטרדם.
ומה עם אימונים? ״יש עוד זמן״ חשבתי לעצמי. אבל מיד צנחה עלי תוכנית אימונים אינטנסיבית בנוסח דליה.
אם לרגע חשבתם שתוכנית אימונים זה רק להגדיל את נפח הריצה, אז הצחקתם אותי.
זה שינוי מוחלט של אורח החיים. זה גם מה אוכלים ושותים, מתי קמים והולכים לישון, זה להוסיף עוד פעילויות ספורטיביות לסדר היום ולבטל מפגשים עם חברים כי מחר רצים. מתרגלים לזה, באמת.
אבל מה שהרבה יותר קשה להתרגל אליו זה חום יולי-אוגוסט. לא סתם שלמה ארצי כתב על זה שיר.
בתקופה הזאת נפח הריצות גדל וזמן הריצה התארך אבל החום!!! והרגליים החלו להראות סימני תשישות,
פציעות מחשלות בשפה של דליה, הגוף נקרע ונבנה ומתחזק. ויש גם עבודות להגשה ומבחנים כי בכל זאת שנה אחרונה בתואר ראשון במדעי המחשב, והחוזה של הדירה עומד להיגמר וצריך להאריך, ועבודה...
בקיצור, הרבה תירוצים.
פתאום אני מוצא את עצמי על קו הזינוק. מסרב להאמין שהיעד שהיה נראה כל כך רחוק עד לפני חצי שנה
קורה עכשיו. מה מרתון? זה נראה כמו סתם עוד זינוק לאיזה מירוץ, כבר עשיתי מלא כאלה.
האוויר הקר של שעות הבוקר מסרב להרפות. תוהה אם אני רועד מקור או מהתרגשות. הלחץ בשיאו. ויוצאים לדרך! מלווה בדליה ובמוזיקה טובה אני מזנק. מחוץ לאצטדיון, שמשם הוזנקנו, הונחו עשרות דגלים, דגל לכל מדינה.
היה יפה לראות את דגל ישראל עומד בין הראשונים.
במהלך הריצה חלפנו על פני נופים מרהיבים, כמו שאמסטרדם יודעת להציע.
ספק אורבניים ספק כפריים. נהר האמסטל, על שמו קרויה אמסטרדם, נוצץ ושוקק חיים. סירות חתירה חולפות שם בהמוניהן. אילו רק יכולתי לרגע לעצור הכול ולהצטרף אליהם. אני חותר בירקון פעמיים בשבוע, הם בטוח יקבלו אותי. אבל לאט-לאט חלחלה בי תחושת הכאב. כף רגל ימין מאותתת שנמאס לה. אני משנן לעצמי את המנטרה:
"Pain is inevitable, suffering is optional" - "הכאב הוא בלתי נמנע הסבל הוא בחירה"
אבל הכאב עדיין שם, והסבל נוראי.
״אם רק הייתי פוגש עכשיו איזה מישהו שאני מכיר״ חשבתי לעצמי.
״מי זאת שם? נראית לי מוכרת... יהודית!!!״ כמו מלאך משמיים. איזה כיף לפגוש פנים מוכרות. נתתי לה חיבוק חזק (וסלפי מחויך לדליה) והמשכתי לרוץ, טעון עד ראש במוטיבציה להמשיך.
6 ק״מ אחרי - זאת דליה! הפתיעה אותי וחיכתה לי יחד עם כל ילדיה. איזו עוצמה יש לעידוד. אין עליהם.
הקילומטר ה-33 הפתיע אותי. שמעתי רבות על הקיר. החלק בריצה שאתה רוצה לרוץ,
מרגיש מסוגל אבל הרגליים אומרות לך ״חלאס! מיצינו!״ כמו ילד טוב, לקחתי ג׳ל אנרגיה והמשכתי לרוץ.
מנסה להתגבר על התחושה. ושוב, 4 ק״מ אחרי זה דליה והמשפחה מחכים לי, מעודדים.
הם תמיד יודעים איפה לחכות. ״הקיר לא ישבור אותך״ אמרה לי דליה. ״נכון, גם קירות אפשר לשבור״ עניתי והמשכתי לרוץ עד לקו הסיום.
אני מרגיש חי!
עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן ומדליה הנושאת את שמי והתוצאה יצאתי לעולם הגדול.
תודה לדליה על החוויה המדהימה הזאת ועל זה שהאמנת בי לכל אורך הדרך,
תודה למשפחה המדהימה שלך שהאהבה והדאגה האינסופית שלהם סחפו אותי עד לקו הסיום
ותודה ליהודית – המלאכית, שבלעדיה אין ספק שהייתי פורש באמצע. היה מדהים!
אמיר הצטרף לצוות הסטודיו שלי כשהיה בכיתה י׳. חיפשתי ילד
גאון שיוכל לעזור לי בענייני המחשב.
ברשימת אנשי הקשר בטלפון שלי במשך שנים רבות הוא היה
כתוב תחת השם ״אמיר אקסל״, כיוון שהיה עוזר לי לבנות טבלאות
אקסל, עד שחשבו בסטודיו שזה באמת השם משפחה שלו.
עולם הספורט היה רחוק מאמיר, הוא מעולם לא השתתף במשחקי
כדורסל, כדורגל וכו׳.
מבחן בראור בצבא שבו יש לרוץ בסה״כ 2 ק״מ הפחיד אותו פחד
מוות. עם השנים, עם החשיפה דרך הסטודיו לעולם הספורט, אמיר
נדבק בחיידק הטוב הזה.
אני גאה בו כמו בבן שלי על האומץ לקחת אתגרים ולבטוח בי
כמאמנת, ויודעת שההתנסויות האלה הובילו אותו לבחירות האמיצות
שלו בחיים, להיות מי שהוא באמת.
