יושבת בתור לבדיקת ארגומטריה, בדיוק שנה לאחר הבדיקה הראשונה (שהתקיימה כמה ימים לאחר הפגישה הראשונה עם דליה) ומנסה לסכם את השנה שעברה עלי.
נכון שסיכמתי גם אחרי שלושה חודשים (תקופת "ירח הדבש"), וכבר אז היו לי המון תובנות, אבל כמו שדליה אומרת - שנה זה מעגל חיים מלא, וזה זמן טוב לסיכום יותר מפוכח, עם מבט לעבר ולעתיד.
למי שהחמיצה את הפרקים הקודמים, פגשתי את דליה לראשונה לפני 25 שנה, כשהיא באה להעביר שיעור מתיחות ליושבי משרדים במקום בו עבדתי אז. כבר אז הייתי כל כך פדלאה שאפילו זה נראה לי יותר מידי, אבל בכל זאת קמתי מהכסא. כנראה שנשאר לי זיכרון טוב, כי לפני שנה, כשפרשתי מאותו מקום עבודה, הגעתי אליה. אני בעלת עבר בלתי ספורטיבי עשיר ושנים של דיבורים על כך שחייבת לעשות ספורט. כתף קפואה, איום של אורתופד שאם לא אטפל בעצמי אחזור אליו תוך שנה לזריקה נוספת, וכוונה לא מוגדרת לטפל בעצמי, "עכשו כשיש לי יותר זמן", הביאו אותי לדליה.
משם הכל התחיל. אז מה היה לנו בשנה הזאת? אימונים, צחוקים, מוסיקה, נופים מרהיבים, מרוצים, כאבים, חברויות ומה לא!
המון דברים שעשיתי בפעם הראשונה, או בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, או בפעם הראשונה מתוך הנאה ולא מתוך סבל. החלטתי לא להגיד בשנה הזאת "לא" לשום דבר, ואף פעם לא התחרטתי.
למדתי המון על הגוף שלי - בחום, ובקור, בשעות שונות של היום, אחרי ארוחת פחמימות ואחרי אספרסו. למדתי המון על עצמי, מה עושה לי טוב, מה עוצר אותי ומה מניע אותי.
כמובן שאני מרגישה בכושר פיזי הכי טוב שהייתי בו בחיים, ותוצאות הארגומטריה שהגיעו תוך כדי הכתיבה מאשרות את זה – קיבלתי ציונים טובים בחיי, אבל אך פעם לא מעולה במשהו שקשור לספורט! אבל המפתיע הוא שכל זה קרה לא באמצעות אימונים מטורפים, המון זיעה (בלי זיעה בכלל אי אפשר כנראה) וסבל, אלא פשוט באמצעות התנסות והתמדה. כמו שאמרה המודל הג'ינג'י לעוצמה נשית – בילבי בת גרב – "מעולם לא ניסיתי לעשות זאת בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח!"
הקונספט של עבודה ללא מאמץ, של למצוא את הקצב שלך, של לא להתחרות, אפילו לא בעצמך, הוא ממש תגלית בשביל אנשים שרגילים לחיים שמבוססים על תחרות, מאמצים ומדידה. קשה להאמין בהתחלה, אבל זה עובד.
במהלך שנה מתבררת גם החשיבות של שאר העקרונות שדליה מטפטפת לנו. השילוב בין ענפי הספורט השונים גרם לי להתאהב באדרנלין של הריצה, ברוגע של השחייה ובחופש של האופניים. לומדת להפוך ריצות ארוכות לרגעים יוגיים, ונהנית מהחוזק הפנימי והיציבות שמתפתחים לאט לאט באימוני הפילאטיס והיוגה. במהלך השנה עברתי גם מיני פציעת ספורט, אבל בזכות הגיוון לא הפסקתי להיות פעילה כמעט לאף רגע וחזרתי לעצמי במהירות.
השנה הזאת זימנה לנו גם את אתגר סגר הקורונה, אבל גם כאן זאת היתה הזדמנות לגלות שבילים נסתרים ויפים מאחורי הבית, לדייק את התנועות באימוני הזום ובעיקר ללמוד איך לא להפסיק להפעיל את הגוף, גם, ואולי בעיקר, בנסיבות מוזרות כל כך.
עוד חלק בלתי נפרד מחוויית הסטודיו הוא הקבוצה. הרגשתי את זה כבר בהתחלה אבל החוויה התעצמה עוד יותר בתקופה האחרונה, כשאני מרגישה שאני הופכת להיות ״ותיקה״ ויכולה ללוות מתאמנות חדשות, וזו חוויה נהדרת שמלמדת אותי על עצמי ומאפשרת לי להעביר הלאה קצת ממה שקיבלתי, ואני ממשיכה לקבל, מאלו שהגיעו לפני. קבוצת הרכיבה שהתהוותה לה פתאום, כמובן בעזרת דחיפה עדינה של דליה, היא מופת של חברות, תמיכה וחוזק נשי, ובעיקר כיף גדול!
וכאן אני מגיעה לעיקר. באמצע הרכיבה לעין ורדה לפני כמה שבועות נפל לי פתאום האסימון: אני לא רוכבת כדי לשמור על כושר, אני שומרת על כושר כדי שאוכל לרכב ולהמשיך להנות מחוויות נהדרות!
השנה הזאת הפחיתה חששות וחיזקה את האופטימיות לגבי היכולות שלי, ההזדקנות, העתיד המקצועי הלא לגמרי ברור שלי, ולגבי החיים בכלל. ברור לי הרבה יותר שאני רוצה להיות במקומות שטוב לי בהם, ולא להתפשר, ושיש לי כוחות לדאוג שזה יקרה.
אני יודעת היום שאני לא "עושה ספורט", אני חיה חיים ספורטיביים, וקשה לי לראות את עצמי בחיים אחרים. בשביל מישהי שמגיל הילדות תפסה את עצמה כ"לא ספורטיבית", זה ממש מהפך.
תודה דליה שדאגת לי בכל רגע, יותר משאני דאגתי לעצמי, לבריאות הנפשית והפיזית שלי, ושידעת תמיד מה אני צריכה לפני שאני ידעתי. אוהבת מאד ומקווה לעוד הרבה שנים טובות ושמחות יחד!
