הכניסה שלי לסטודיו הייתה קשורה לריצה – החלום שלי לרוץ מרתון שלם בירושלים ב-2019.
כך גם נפגשנו לראשונה, דליה ואני, במאי 2018.
מאז עברנו כל כך הרבה יחד – עליות וירידות (גם במשקל! 😂), רכיבות אופניים, רגעי שיא ושיברונות לב, בריאות וחולי, למידה משותפת מנשים מעוררות השראה כמו אדית אגר ואופרה וינפרי, וכמובן – קשר עמוק וייחודי בינינו.
אני יודעת שדליה היא המאמנת של כולם בסטודיו, אבל בלב שלי היא שלי – אמא תומכת, מורה מכוונת, וחברת אמת לחיים.
למרוץ ים המלח 2025 הגעתי אחרי החלמה מוירוס אלים רק מתוך רצון לחוות את האירוע הקהילתי – לבלות לפני ואחרי, לתמוך בחברות שרצות, לצלם ולהנות מהנוף. חשבתי שאולי ארוץ 4-5 קילומטרים, לא יותר. בניגוד לשנים קודמות שבהן הגעתי לריצה, הפעם הגעתי למרוץ.
ההתרגשות ליוותה אותי עוד לפני היציאה – באריזת התיק, בהכנות, בעצם היציאה מהבית. לא שיערתי אפילו בחלומותיי הפראיים שאסיים 15 קילומטרים.
אבל זה קרה – בנחת, ברוגע, בחיבור לעצמי ולגוף שלי, לנוף המרהיב, ולחברות שלי, דליה בן רבי ותרצה. רצנו יחד, עודדנו זו את זו, חלקנו את הדרך. היו רגעים של עייפות, של כאבי ברכיים, של צורך דחוף לעצור בשירותים הכימיים… אבל המשכתי.
התרגשתי מקרן, ורד, ליאת ושירה, שרצו חצי מרתון בפעם הראשונה.
התרגשתי מההישג האישי שלי – 15 קילומטרים!
התרגשתי להיות חלק מהסטודיו, ללבוש את החולצה בגאווה.
התרגשתי כשדליה, המאמנת שלי, אמרה לי שהיא גאה בי – הפעם, יותר מכל מרתון שעשיתי.
והכי חשוב – התרגשתי להיות שוב אני.
Commentaires