המסע של נוגה

יולי 2016

"אין מצב שאני עולה על מטוס אתך לניו יורק!" היא אומרת לי מפינה מגעילה בחדר הומה, מלוכלך ומצחין בבית החולים כפר סבא. "נוגה, אני מוציאה אותך מפה ואנחנו טסות לניו יורק לראות רופא, תקשיבי לי הפעם!" אני מגבירה את קולי. "לא נוסעות לשופניג, לא צריך להיראות טוב!! נוסעות לראות מישהו שירפא אותך!! רוצה לחיות????"

היא מצטמקת והולכת, צבע עורה צהוב, העיניים יבשות, הפה מלא פצעים ויבש, כל הינד עפעף גורם לשריטה כואבת בעיין וכל לגימה של מיץ נדבקת לה לחייך כי אין לחות בפה.

"אלה לא חיים, נוגה, מה את, היפהפייה שלי, הפאשניסטה שלי, זו שאסתטיקה ויופי שופעים ממך כמו מעיין מים נובע, עושה במקום הזה?"

חייבת להוציא אותה מכאן, אבל היא לא רוצה, אין לה כוח.

הכרטיסים לניו יורק כורטסו, המלון הוזמן, הפגישה עם דר׳ סיידמן אושרה והיא לא עולה לטיסה.

"ד"ר אנדי סיידמן, אנחנו לא מגיעות", אני אומרת לו בטלפון. "מה נעשה כדי להציל אותה?" אני שואלת בטלפון את הרופא הזר שעליו כל תקוותי תלויות.

ואת עצמי אני שואלת, "למה את לא מניחה לה, מאיפה באה לך האובססיה הזאת להציל אותה, את בסך הכול המאמנת שלה", ואין לי תשובות.

הקול המלטף מהצד השני של העולם פונה אלי בשמי הפרטי: "דליה, זה אנדי, אני כאן עבורכן, שלחי לי בדיקות, צילומים, מכתבי סיכום מחלה, אל תדאגי, אני אעזור מרחוק, לא אעזוב אתכן, אייעץ, אדבר, אכתוב לרופאה האונקולוגית של נוגה בארץ, אני איתך!"

וכך יום יום אני שולחת לו חומר והוא עונה, המצב קצת מתייצב, ונוגה חוזרת הביתה.

אוקטובר 2016

אני שולחת לאנדי את המייל היומי ומקבלת תשובה ״אני מחוץ למשרד״.

איך לא ידעתי? איפה אתה אנדי? איך לא ידעתי? אני מסתובבת סחור סחור בבית מתוסכלת ואז כאילו נדלקה נורה בראשי, אני יודעת, הוא בארץ! הוא בא לרכוב עם עוד רופאים במסע האופניים גלגלי אהבה. לא יודעת מה עלה לי בראש, אני מתקשרת למזכירה של אנדי בניו יורק. ״ג׳נין, תאמרי לי, ד"ר סיידמן בישראל?״

״ד"ר סיידמן בחופש השבוע, אין לי מושג בקשר לחייו הפרטיים של הרופא״ היא עונה לי בקול יבש וענייני.

הוא בטוח בארץ, אני מדברת לעצמי מהבטן, פעם קראתי שהוא חובב אופניים.

אין לי מושג וחצי מושג על אנדי, לא אם הוא יהודי או אוהד ישראל, אני מחליטה להעז ולהתקשר אליו.

״אנדי, אתה בארץ רוכב ב״גלגלי אהבה״?״ ״כן דליה, אני כאן ורוכב!״

אני כמעט מתעלפת, ורק רק מצליחה לומר לו ״גם אני, אני מגיעה מחר לרכיבה, כן בטח, אעדכן אותך מתי ואיפה נפגש, להתראות מחר!״

לא היה לי מושג מה זה בכלל ״גלגלי אהבה״, אבל ידעתי שאני לא מוותרת עליו, הוא כאן והוא יראה את נוגה שלי, אני מתקשרת לכל החברים הספורטאים שלי, תרשמו אותי, תכניסו אותי למסע הזה!!

תוך יום אני כבר לבושה מדוגמת בבגדי הרכיבה הרשמיים של המסע, מאובזרת לחלוטין כאחד הרוכבים, שולחת הודעה לאנדי: "מחר בבוקר ניפגש בנקודת הזינוק של היום האחרון למסע, אהיה שם עם אופני פינרלו באדום/לבן וזאת התמונה שלי". אני שולחת לו תמונה ומתחילה להתפלל שהמזימה שלי תעבוד, אני אדבק אליו ברכיבה הקשה לנס הרים והוא לא יוכל להיפטר ממני עד שיגיד שיפגוש את נוגה!

6:00 בבוקר ואני בנקודת הזינוק.

500 רוכבים מגיעים לנקודת הזינוק וכולם נראים אותו הדבר: כולם לבושים בחולצת המסע בצהוב וכחול, מכנסי רכיבה שחורים, קסדה, בנדנה ומשקפי שמש, נאספים יחד בחניון פארק בריטניה ואני מחפשת את אנדי, איך אני אמורה לזהות אותו??

קול מוכר קורא לי מאחור "דליה, איזה כיף לראות אותך כאן!"

״וואוו, עדינה, כמה זמן את כאן, מתחילת המסע? נתקלת ברוכב בשם אנדי סיידמן? אני נואשת לעזרה."

״בטח שמכירה", היא עונה לי, ״מכירה ותכף מוצאת לך אותו!״

אני מחכה, זיעה קרה מכסה אותי, חייבת למצוא אותו, חייבת שיציל את נוגה, "דליה תישארי רגועה, הכול יסתדר," אני מדברת לעצמי.

ואז הקול הכי נעים בעולם קורא בשמי: ״דליה, סוף סוף יש לי העונג להכיר אותך״

"גם לי "עניתי בקול שקט וחנוק.

ד"ר אנדי סיידמן ואני

נצמדתי אליו והתחלנו לטפס את ההר לירושלים זה לצד זו, גלגל גלגל, רגל רגל, לאט לאט, והעלייה נעשית יותר קשה, ואנדי מתנשף וקשה לו והוא אומר לי שהוא לא יכול יותר ושהוא מרגיש שעוד רגע הארבע ראשי שלו יתאבן והוא ייפול ואני נותנת לו ג׳ל אנרגיה מלא בקפאין וסוכרים ואומרת לו שהכול בסדר ושהוא יכול ושהוא יעשה את זה, ואז הוא אומר לי: "תקשיבי לי דליה, קלטתי אותך, את בכלל לא באת לרכוב במסע הזה, באת לכאן כי רצית להיצמד אלי בעליות ולשכנע אותי לטפל בחברה שלך", "נכון מאוד אנדי, זאת האמת, אני רוצה שתציל את החברה שלי!"

"ואני מבטיח לך שאני אעשה זאת, תאמרי לה להיפגש איתי מחר בתל אביב, אני מחויב אליה ואליך לטפל בה 24/7!" חשבתי לרגע שאני בסרט וצבטתי את עצמי לקלוט שזה אמיתי.

הפסקנו לדבר וטיפסנו ועלינו בשקט זה לצד זו את ההר התלול, הגענו לפסגה ונכנסנו יחד בשערי בית החולים לילדים אלי"ן, וילדים בכיסאות גלגלים מונשמים בחמצן חיכו לנו ושמו עלינו מדליות ואנחנו בכינו יחד כמו ילדים קטנים ונפלנו זה לזרועות זו.

ילדי אלי"ן מחכים לי בסיום המסע

מאותו יום דיברנו כל יום בטלפון והבדיקות נשלחו והעצות והעזרה זרמו חזרה עם המון אהבה ואכפתיות, עד לרגע שהמצב החמיר ואנדי היה זה שהפעם התקשר אלי. אמרתי לו שנוגה לא כרגיל, הפסיקה להילחם, משהו לא כרגיל אנדי.

"דליה, שבי בבקשה, אני צריך לדבר אתך שיחה חשובה" ואני מתיישבת בכורסא ליד המטבח ושומעת, ולא רוצה לשמוע. "דליה, תקשיבי, נוגה מבינה שהגיע זמן פרידה, אם היה משהו, עוד משהו שיכולתי לעשות, היית אומר לך לעלות איתה על מטוס ולבוא אלי, אבל נוגה יודעת כבר שהסוף מגיע."

לא רציתי לשמוע, אולי בעצם לא שמעתי, כי נסעתי לבית החולים ואמרתי לה: "נוגה, תנוחי עוד קצת, תאזרי כוחות, אני אעבור לגור אתך, אני אאמן אותך, כבר הרבה פעמים התחלנו מחדש, את תתחזקי ואני ואת נטפס שוב את נס הרים, נוגה את יכולה לעשות את זה!"

ואת כבר לא דיברת, רק ליטפת את פני.

ולמחרת הלכת לחיים הבאים.

"דליה, זה אני אנדי, עשית כל מה שיכולת, בזכותך היא חיה חיים טובים, מלאי שמחה, יופי, משמעות, אל תבכי, אני אחזור ואנחנו נטפס שוב את העלייה לירושלים ונהיה ״צוות נוגה״, הרכיבה שלנו תנציח אותה לתמיד!"

אוקטובר 2018

עברו שנתיים מאז ואני ואתה רוכבים שוב יחד ויושבים על שפת ים המלח ומדברים על נוגה.

רק שהפעם בעלייה אתה אומר לי: "דליה הפעם אני מוותר, לא התאמנתי, אני לא בכושר."

והפעם לא כהרגלי, אני לא לוחצת, לא אומרת ״אנדי אתה יכול לעשות זאת!״

אני מניחה לך לעלות על האוטובוס הממוזג הבטוח ומסיימת את הרכיבה לבד.

משהו בי השתנה, הבנתי שלא תמיד אפשר לומר אתה יכול לעשות זאת, אפשר גם להרפות ולתת ללכת.

נוגה, סליחה שכשרצית להיפרד ממני לשלום ביומך האחרון, לא הנחתי לך ללכת, לא נתתי לך את ההזדמנות לומר לי שלום, לומר לי מה את רוצה שאעשה עבורך אחרי לכתך.

יש רגעים שצריך להפסיק להיות המאמנת שאומרת "את יכולה לעשות את זה!"

ורק להיות שם, רק לחבק ולאפשר לוותר ולתת ללכת.

נוגה ובנות הסטודיו בטיול האופניים ברומא

נוגה בטיול של הסטודיו למונטנגרו

קבוצת הרכיבה שלי בגלגלי אהבה - ה-Grumpies