• Dalia Coldham

הנפילה

Updated: Oct 10

אני מתגלגלת במדרגות של המרכז המסחרי במודיעין סנטר, רגלי השמאלית מתפרקת מעלי במפרק הירך ונגררת אחרי.

כאב מטורף מציף אותי בעוצמה מטלטלת, אני עומדת לאבד את צלילות דעתי, להתעלף.

"שמרי על מיקוד, על שפיות דעת. לא לאבד את הדעת, לא למות, להגיב, לפעול", אני מדברת לעצמי.

מתקשרת 101, ״מה הבעיה?״ הוא שואל. ״שברתי צוואר ירך, רגלי התנתקה מגופי״ אני ממלמלת.


הכאב הלא אנושי זועק מגופי, ״הצילו!״ אני מבקשת. כל חיי עוברים עלי כמו סרט רץ, דליה הרקדנית בבת דור, דליה פותחת סטודיו למחול, רואה כל תנועה, כל טריאתלון, ריצה, סקי, ומה יהיה עם פרנסה?

חיי כמו שהכרתי נגמרים!

אופניים

האמבולנס מגיע, אנשים שמכירים אותי מנסים לעזור, סוף סוף מורפיום, הקלה, לחשוב מהר ונכון, להיות מעורבת, צריך להחליט, אני הרי מכירה כל כך טוב את גוף האדם, את גופי, אני רוצה להחליט על עצמי!


״כן, ידעת נכון״ אומר הרופא. "זה השבר הנורא הזה, זה או החלפת מפרק ירך או להבריג את הרגל" ״להבריג״ אני מבקשת, יודעת מה מחכה לי, שנתיים של שיקום אינטנסיבי, שלוש פעמים ביום אימונים בבריכה, אימונים בסטודיו, כאבים.


״קביים או כסא גלגלים?״

״רגע, מי יטפל בילדים?״

״ואולי בסוף לא אחזור להיות מי שהייתי?״

ברגע חיי משתנים, זה סוף העולם שהכרתי, ברוך הבא עולם חדש.


אני מוכנה לשינוי, אני תמיד מנצחת.

--

בבית החולים אני מתאשפזת במחלקה עם זקנים שגם שברו צוואר ירך ובלילה כשהכאב נורא, אני שומעת את כולם מייללים מהכאב ואני איתם. ״אחות, בבקשה סיר לעשות פיפי״ אני מבקשת. ״שוב פעם״ היא עונה לי ואני מרגישה כל כך מושפלת, כל כך שבורה. איך תוך כמה רגעים מלהיות אדם עצמאי, מאמנת, אמא, אישה, הפכתי לנכה בפיג׳מת בית חולים.

איזה שיעור אני מקבלת פה לחיים, אני חושבת לעצמי.

עוברים שלושה ימי סיוט עד שמתפנה מקום בחדר ניתוח עבורי. קתרין חברתי מגיעה למיטתי בבגדי ספורט וזיעה שעוד לא לגמרי התייבשה, ישר ממרוץ עין גדי. היא מניחה בידי את פסל הניצחון שזכתה בו, מסתכלת לי בעיניים ואומרת, "רצתי בשבילך". צמד המילים הזה היה כל מה שהיית צריכה כדי לאזור את האומץ שהיית זקוקה לו. את התחושה שהיא היתה הרגליים שלי במרוץ בו היית אמורה לרוץ וניצחה עבורי, מילים לא יכולות לתאר. הרי רק לפני זמן קצר רצנו יחד במרתון ניו יורק ואני אולי כבר לא ארוץ יותר. אולי ארכוב לידה באופניים, מי יודע. הבנתי שמעכשיו אני עומדת לחשב מרחקים לא בקילומטרים אלא בסנטימטרים ושגל מה שעשיתי עד היום הכין אותי לרגע הזה, ואני אתגבר.


הניתוח, נאמר לי, הצליח, ואני חוזרת הביתה בכסא גלגלים לשלושת בני הקטנים. זה היה יום חורף קר וסוער וגשם שוטף יורד כל הדרך. מעלים אותי לחדר השינה בקומה העליונה.


שלושת המלאכים שלי מטפלים בי, מחלקים תפקידים ביניהם: גיא אחראי מטבח ובישול, דניאל כביסה וקיפולים וחלוקה לחדרים, וג׳ואל אחראי על פינוי פח האשפה. הם עוד לא יודעים שהמצב יהיה ארוך וידרוש הרבה מהם.

התלמידים שלי הגיעו עם בלונים וברכות ומילאו לי את חדר השינה בשמחה.

זה היה יום הולדתי. הם ביקשו שאחזור לאמן גם אם רק להיות נוכחת, רק לומר מה לעשות והם יקשיבו ויבצעו. למחרת כבר התחלתי לאמן, למדתי מהר איך להשתמש בקביים, סדרתי כסא משרד עם גלגלים להסתובב בסטודיו בין המתאמנים והמכשירים.


והתחלתי בעבודה לשקם את עצמי. מה שלא ידעתי אז הוא שהשבר יהיה שבר מורכב שמסרב להתאחות.

צילומי הביקורת הראו כל פעם מחדש שאין שיפור ומערכת הברגים מתחילה להישבר במקום השבר ואין מה שיחזיק את הרגל.

מנפילה לשיקום

החורף היה קשה ביותר, כמויות גשם גדולות המשיכו לרדת במכבים ואני יורדת לסטודיו לאט-לאט על קביים, והסטודיו מוצף במים כמעט עד לגובה החלונות. "נדמה לי שמישהו מלמעלה מנסה אותי", אני ממלמלת לעצמי. גם השבר, גם הסטודיו, גם הפרנסה. אני מבקשת מחבר דתי ״אורי, שים לי מזוזות על כל דלת בבקשה״, "אני לא דתייה אבל זקוקה להגנה משמיים" אני אומרת לו. חברים מביאים משאבות, וימים ושעות המשאבות עובדות, ולאט לאט המים בסטודיו יורדים והאדמה מתייבשת ואני מרגישה כמו נח אחרי המבול.


כל השיעורים חוזרים לסטודיו ואני מצליחה עם הקביים לתפקד היטב, אחרי כל הרצים והרוכבים אני נוסעת ומלווה ומעודדת בג׳יפ הקטן שלי. אבל הרגל, היא לא משתפרת. התחלתי לחפש עזרה ולהתייעץ עם כל אורתופד בתחום. ואז במקרה, או שאין מקריות כמו שאני מאמינה, ניגש אלי בכנס רפואת ספורט בו אני משתתפת קבוע רופא והציג את עצמו.

יוגה

"אני עידו, ראיתי את הצילומים שלך, אני חושב שאוכל לעזור לך".

"איך אתה מכיר את המקרה שלי?" אני שואלת במבוכה.

"יש הרבה התעניינות מקצועית בשבר המיוחד שלך. אני גם במקרה גר קרוב אליך. אם תרשי לי, מחר אבוא לאסוף את כל הצילומים ואקח אותם לישיבת צוות במחלקה האורתופדית בהדסה ירושלים".

הייתי בהלם מהטוב והחום והאכפתיות מאדם זר, רופא אמיתי, שהציע לי רפואה.


מאותו הרגע, ולמשך שנתיים, דר' עידו ניהל את 'פרויקט השיקום של דליה'.

מי הרופא המתאים לצוואר ירך שיטפל בי, מתי יהיה נכון לנתח שוב, מתי לצעוד פעם הראשונה, מתי וכמה לרכוב, כל יום טלפון. וכך, בעזרת הנחייתו, מה שחשבתי שיהיה בלתי אפשרי קרה - שיקמתי את עצמי. יום-יום תרגול בבריכה, חיזוקים, ולאט לאט סרגל מאמצים שהביא אותי חזרה לרוץ.

אני זוכרת את הבכי ודמעות האושר כשרצתי אחרי שנתיים של שיקום את הקילומטר הראשון.

הרבה פעמים בחיי כמאמנת, אני רואה נפילות, בריצה, בצעידה, באופניים, בסקי, סתם כך בתוך הבית. ויש לי כל כך הרבה אמפתיה לנופל. הזעזוע הוא בכל רמה. אובדן העצמאות, המפגש עם היותנו בני אנוש זמניים ושבירים, מפגש עם עצמנו והכוחות גוף נפש שלנו להתעלות על כאב ושבר ולהחליט לקבל כל עזרה ולשקם את עצמנו. אך מעבר לזאת, השאלות הגדולות של החיים עולות. מה אני רוצה מחיי, מה חשוב לי, מהי הדרך שאני רוצה ללכת בה.


בסוף התהליך אני יצאתי עם תובנות מחודדות, מה חשוב לי, מי האנשים שאני רוצה בחיי, למדתי לקבל עזרה ולהכיר תודה לכל מי שאמר מילה טובה, הושיט יד לעזרה.


התהליך שעברתי בו היו שותפים ילדי, חברי וכל המתאמנים שלי לימד את כולנו על גוף האדם המדהים שיכול בעזרת נחישות ורפואה טובה והמון אורך רוח להשתקם. לימד אותנו שאפשר תמיד למצוא ספורט חלופי, אני מודה לבריכה ששמרה לי על שפיותי.


למדתי שקהילה תומכת היא הכרחית לשיקום. ושהמון המון אהבה מרפאת כל דבר.


התמונות הן השראה לכל מי שנפצע. אפשר לרפא את עצמך ולחזור לחיים הטובים.


עקבו אחרינו

הסטודיו של דליה קולדהם

בואו אלינו

כתובת: פשוש 368 מכבים, מודיעין מ"ר

טלפון: 054-4615166

מייל: dalia@daliastudio.com

            שעות פתיחה:
א-ה: 6:00-22:00 ו: 6:00-16:00

  • Facebook Social Icon
  • Pinterest Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram App Icon

 2017 הסטודיו של דליה קולדהם  ©