השנה אני חוגגת 30 שנים שאני רצה, או יותר נכון יום נישואים 30 עם בן זוגי לחיים – הריצה.
מערכת היחסים שלי עם הריצה התחילה בשנת 1990. גרייס, אחת המתאמנות שלי
ב-Daliastudio באנגליה הציעה לי להצטרף אליה לריצת 10 ק"מ בלונדון. מאז ימי התיכון שבהם רצתי והשתתפתי בתחרויות בית-ספר לא המשכתי לרוץ, חיי לקחו אותי לעולם המחול והתנועה, העיצוב והאירובי – עולם הסטודיו.
התחלתי לרוץ בלי לדעת שמערכת יחסים זו תהיה כה משמעותית בחיי. כשאני חושבת על ריצה, אני חושבת על רגעים חשובים בחיי שבהם יצאתי לרוץ ולחשוב, להחליט החלטות. המוח מתמקד, הרגליים רצות והמחשבות צפות. הכוח והעוצמה שבריצה הם שאפשרו לי להחליט ולבצע.
ריצה אחת יכולה להיות מיקרוקוסמוס שלם, כל החיים בקפסולה אחת, קשה להתחיל, ממשיך נהדר, משבר בדרך, שוב נפלא, עליה – ירידה, קושי – קלות, להתגבר, לנצח, ליהנות, לסבול וכל זה בריצה אחת!
ריצה היא ריחות של אדמה אחרי הגשם, גשם חזק באמצע הריצה, להירטב, לצחוק, ליהנות משינוי מזג האוויר, מחום בלתי נסבל, זיעה וקושי, להתגבר, להתאושש.
ריצה היא מקומות – לרוץ ברחוב המדרגות בסן-פרנסיסקו, בסנטרל פארק בניו-יורק, בקוסטה בראבה בספרד, בטיילת בת"א, במכבים, ביער בן שמן, בכל הגשרים של ניו-יורק, לאורך הסן בפריז, בבילבאו, בסן סבסטיאן, ברודוס, מסביב
לכינרת, בברילוצ'ה בארגנטינה – בכל מקום לנשום אותו, להריח אותו, להסתכל, להפנים, לקבל כוחות, מהטבע, מהיופי, מהבריאה.
אתמול שאלו אותי אם אני אוהבת לרוץ, אחרי 30 שנה עם בן זוגי לחיים – הריצה. אמרתי: "לפעמים אני לא סובלת אותו ואומרת בשביל מה אני צריכה אותו, אני יכולה להסתדר כל-כך טוב בלעדיו, לפעמים אני מאוהבת בו, לא רוצה להפסיק, מרחפת ונהנית. ולפעמים, הוא כועס עלי, למה אני מנצלת אותו יותר מדי –'מה זה לרוץ כל יום? את לא חושבת שאני צריך מנוחה?' ואז כשהוא כועס, הוא מחזיר לי – בשבר מאמץ, או בדורבן בעקב. הוא מבקש שאתייחס אליו יפה, שאתן לו מנוחה, שאתייחס אליו בכבוד הראוי, שאתן לו לנוח ולהתאושש – 'אולי תשחי היום?', הוא אומר, 'למה לא תרכבי קצת על אופניים?', הוא שואל. ובכלל לא מודאג שאבגוד בו, הוא כל-כך בטוח שאני תמיד אחזור אליו."
הרי הוא ואני שעכשיו חוגגים 30 שנות ריצה רוצים כל-כך שמערכת יחסים זו תחזיק מעמד עוד שנים רבות, לפחות עוד 20 שנה או 30, עד שאהיה בת 90. שאוכל בזכות לחיות חיים בעוצמה, באנרגיות שנותנות לעשות טוב, להמשיך לרצות, להמשיך לאהוב, לאהוב את החיים.
ואני שכל-כך אוהבת אותו רוצה שנסתדר, שנתגמל זה את זו שיוכלו לומר עלי:
"היא רצה עד יומה האחרון".
תודות:
לגרייס, חברתי מאנגליה שהכירה לי אותו.
ליאיר קרני, שלימד אותי איך להשתמש בו נכון ולרוץ למרחקים ארוכים.
לד"ר עדו ציון, שטיפל בי בשבר המאמץ והחזיר לי את הריצה.
לקתרין חברתי, שממשיכה בדרך וסוחפת איתה אנשים נוספים למקומות חדשים.
לישי ליזר, שאיתו תמיד אפשר לדבר שעות רק על ריצה.
Comments