יעל ואקנין חוגגת שנה בסטודיו ומסכמת את המסע שלה

יעל בסיום מרתון ים המלח!

דליה היקרה,

היום לפני שנה בדיוק חיפשתי אותך.

ישבתי לבד בקניון הומה אדם בקנדה, תפוחה, כבדה ועצובה והבנתי שאני חייבת עזרה. שמעתי עליך כבר לפני שנים, ובאותו רגע החלטתי, קראתי כל מילה בבלוג שלך ושלחתי לך הודעה.

עד אז ניסיתי הכל כדי להחזיר לעצמי את האנרגיה, את הכוח בגופי ובנפשי, ולא הצלחתי.

דיאטות, תרופות, תוספי מזון, ואינספור גזירות שהטלתי על עצמי לא עזרו לי והמשכתי לעלות במשקל בהתמדה (כן, בהתמדה כמו שעון), חצי קילו כל חודש. לא הצלחתי להכיר את עצמי, הגוף והנפש שלי לא היו מסונכרנים. רציתי להרגיש עירנית וחופשיה והגוף היה חלש, עייף, מלא במתח מצטבר, מעקצץ וכבד.

ואז הגיעה שיחת הטלפון איתך. אמרת לי שהרגשת בקולי דחיפות להיפגש, שזה לא יכול יותר לחכות. וכך באמת היה. עוד באותו הערב התחייבתי - מאמן, משמעות, משאלה, מחויבות, משמעת.

התחלנו את הדרך יחד בסדרת אימונים אישית. בדרך פלא שרק את יודעת, הנעת אותי להרגיש אחרת.

שנים שהיה לי מחסום לרוץ, והסרת אותו מעלי כבר באימון הראשון.

באימון השני והשלישי כבר רכבתי ולמדתי יוגה. ומאז הכרת לי עולם ספורטיבי אחר.

את היעד הראשון שלי, הדליאתלון, עשיתי תוך 3 שבועות. 10 ק"מ, 600 מ', 3 ק"מ הפכו למספרי המזל שלי.

ומשהו קרה. פשוט קרה.

האנרגיה החלה לחזור ולהתמלא, הרגשתי טוב יותר, חיה יותר, כאילו הורידו מעלי שנים של אבק, של ניוון, של דאגה לכל דבר בעולם הזה חוץ מלעצמי.

ופתאום הרגשת

י כמו ילדה. קופצת ורצה ומדלגת ורוכבת ושוחה. עוברת מספורט אחד לשני כמו סוכריות לגוף ולנפש.

ואז הגיעה הפציעה בכתף. אבל זה הגיע כשהייתי כבר אחרת. היה לי ברור שזו מכה קלה בכנף, למרות שבאותו רגע זה היה קשה וכואב במיוחד.

למרות שחששתי שאפסיק עם הספורט, להיפך. אז הבנתי - שזה כבר חלק ממני. כל כך מהר, תוך כמה חודשים, הצלחת לחלחל בי אורח חיים בריא אמיתי. ולא היתה עוד מציאות אחרת.

תמכת בי. אין מילה אחרת. עטפת אותי. מטרם והתור לאורטופד, דרך עידוד אינסופי, ועד תרגילי שיקום שהיו לי חשובים יותר מטיפולי הפיזיותרפיה.

בבידוד הביתי בקורונה כבר היה לי הכי טבעי לקום בבוקר ולהעניק לעצמי אנרגיה טבעית ספורטיבית כל יום ויום.

האימונים האישיים והקבוצתיים שעשית לנו מרחוק בזום היו מעוררי השראה ועזרו לי מאוד. אז גם גיליתי - הכתף שלי לא רק החלימה - היא חזקה יותר וגמישה יותר מלפני הפציעה! השרירים התחזקו מאוד.

ואז הגיע הרגע שבאמת חיכיתי לו כבר. ממש רגע לפני שאני סוגרת שנה שלמה של אימונים איתך - זה קרה. ירדתי במשקל.

1 ק"ג במשקל הכללי, אבל 9.2% שומן!

שרירים התחזקו, שומן ירד וסוף סוף חל המהפך.

גוף בריא בנפש בריאה. זה לא פתגם - זו הצלחה.

היתה לנו שנה מופלאה. כמה הספקנו לעבור בה. מרוצים, רכיבות, זריחות, אוסקר, זמן מדבר, קפה, שישי כלה, שבעה, פציעה, רקפות, עלי גפן, זום, יין, סידן, דופק, וואטסאפ.

זו היתה זכות לחלוק את השנה הזו איתך.

עשית בי שינוי.

המון תודה!

יעל

בתמונה - ילדיה של יעל ואקנין

יעל יקרה,

הקרדיט הגדול ביותר שלך הוא שלא רק עשית את השינוי בעצמך, אלא בנית משפחה ספורטיבית מלאה, שי בעלך רוכב איתך, ושלושת ילדייך השתתפו איתך בדליאתלון. זה בכלל לא פשוט להביא שלושה מתבגרים בשעה שש בבוקר לזינוק לטריאתלון. זה מראה כמה מוטיבציה ואיזה מודל חיקוי את שילדייך הולכים בדרכך.

משפחה ספורטיבית זו משפחה שמחה בגוף ובנפש. זו משפחה מגובשת ואוהבת.

זה הכל בזכותך!

מאחלת לך שהספורט ילווה אותך כל חייך ויתן לך אנרגיות לבצע כל חלום שיש לך.

איתך,

דליה