יפות כולכן,
כמה התגעגעתי! למרות שהבוקר התחיל קצת אחרת ממה שתכננתי, ולמרות שלא הצלחתי לרוץ איתכן או לסיים איתכן – הרגשתי את האנרגיות שלכן איתי לאורך כל הדרך. התמונות, החיוכים, וכל מה ששידרתן הזכירו לי איזו זכות זו להיות חלק מקבוצה כל כך מיוחדת של נשים שבוחרות בחיים, בתנועה, ובחיבור בכל יום מחדש.
הגעתי עם אחותי בבוקר, בזמן, אבל אחרי הסתבכות קלה עם החניון ונקודת ההזנקה, פספסנו את הזינוק. ברגע הראשון הייתה תחושת פספוס, אבל אז הבנתי – כל זה הוא חלק מהמסע שלי.
“לא להיאחז”
לפני 3 שנים, הגעתי לסטודיו לידיים של דליה, בטוחה שספורט כבר לא יהיה חלק מהחיים שלי. פציעה צווארית, גוש בשד, פציעת ברך – הכול התאסף לכדי תחושת חוסר אונים ופחד. חשבתי שלא אוכל לרוץ שוב, שלא אוכל לרכב על אופניים או אפילו לעשות תרגילים בסיסיים כמו גשר.
ואז, דליה אמרה לי: “את חסומה. זה הזמן לעזוב את העבודה ולצמוח.”
לא יכולתי להסכים. נאחזתי במה שהיה מוכר ובטוח. חשבתי: “קורונה, מלחמה – זה לא הזמן לשינוי.”
אבל עם הזמן, ובעזרת התמיכה והאמונה שלכן ושל דליה, למדתי לשחרר. למדתי “לא להיאחז”. היום אני יודעת שהשינויים שאנחנו הכי פוחדים מהם יכולים לפתוח עבורנו דלתות חדשות.
16 קילומטר של אמונה
השבוע צעדתי/רצתי 16 קילומטר. ללא כאב. ללא פחד. מלאה בתחושת ״סנטושה״ הכרת תודה – תחושת סיפוק עמוקה ושלווה פנימית. מצאתי איזון, אמונה, וחידשתי את הקשר שלי עם הגוף שלי, עם עצמי.
זה כבר השנה השלישית שלי ברציפות במרוץ ים המלח, וכל שנה זו מתנה מחדש.
תודה על הדרך
תודה לך, דליה, על שאת תמיד רואה אותי, את הפחדים והחסמים שלי, ומצליחה להוביל אותי לשחרר אותם ולהאמין בעצמי. תודה לכן, השליחות של הסטודיו, שהאנרגיות שלכן מלוות אותי גם כשאני רחוקה.
אני יוצאת לדרך חדשה, מלאה בהכרת תודה ואמונה – לא להיאחז, לשחרר ולצמוח. 🙏
מיכל שטיינברג
Comments