מה קורה כשנופלת השרשרת? מאת חיה בן יעקב

יש ימים כאלה. ימים שבהם את קמה, באה לעלות על האופניים, ומגלה שמשהו לא תקין—פנצ'ר, בעיה בבולמים, או נפלה השרשרת. השרשרת היא חלק מרכזי באופניים—החלק שמניע את הכל, שמחבר קדימה ואחורה, ושומר על הזרימה. והאוזן הקטנה, זו שאחראית להחזיק אותה במקום, מזיזה אותה בין הפלטות.

אתמול קמתי והשרשרת של האופניים שלי יצאה מהמקום. וגם אני הרגשתי ככה. כאילו השרשרת שלי יצאה מהמקום.

למה? דליה תגיד "ככה."

אין סיבה מיוחדת. אולי בגלל שבוע של עומס בעבודה, וירוס קטן ומחליש, שני בנים וחתן שחזרו ממילואים בעזה ובג'נין, חתן אחר שנכנס שוב למילואים בגלל המצב בצפון.

ואני? השרשרת שמחברת בין כולם—במשפחה, בעבודה—ולפעמים, אני יוצאת מהמקום.

התחושה הזאת תפסה אותי בעוצמה אתמול, כשעמדתי מול הנעליים החדשות שלי—אלה עם הקליטים שקניתי לפני חודש. ופתאום, פחד. פחד לעלות על האופניים, פחד להשתתף בגלגלי אהבה, פחד לצאת אל "עולם החיים." הסתובבתי כל היום עם תחושה שאני "צריכה לרכוב" אבל פוחדת. מה העניין? הרי רכבתי כל כך הרבה פעמים. אבל הפעם, היה עניין.

אז הקשבתי—כמו האוזן שליד השרשרת—והחלטתי לנוח. נתתי לעצמי להיות קצת "מחוץ למקום," כמו השרשרת. תכננתי שביום הבא, אחרי אימון הזרימה, אני ארכב רכיבה נעימה וקלילה. כי להישאר בפחד רק מגביר את העוצמה שלו.

ובסוף, קמתי מוקדם ורכבתי לפני האימון. נסעתי בשש בבוקר, כשהכבישים ריקים והאוויר קריר יותר. סידרתי את השרשרת, נעלתי את הנעליים החדשות, ויצאתי לדרך. רכיבה נעימה וקצת איטית. אני עדיין מרגישה את הווירוס בגוף, אבל גם תודה על הזכות להכיר את הגוף שלי כל כך טוב. זו הייתה רכיבת נשימה, רכיבת חמלה, רכיבת חיבור.

הגעתי לאימון הזרימה ובכיתי. בכי של עומס, של הכרת תודה, של גאווה עצמית. בכי על כך שהתגברתי, שהגעתי.

אומנות החיים. אומנות הרכיבה. אומנות השרשרת והאוזן.