מירוץ ים המלח הראשון שלי מאת מיכל רכס

הרומן שלי עם הריצה החל לפני כ-13 שנים בערך ומאז אני מנהלת איתה יחסי אהבה-שנאה ממושכים...

אוהבת אותה על תחושת ההישגיות, הניצחון האישי, איך שהיא גורמת לגוף להיראות (אם אני מצליחה להתמיד בה), אבל תמיד אוהבת אותה רק כשהיא מסתיימת.

חוסר האהבה לריצה, לעומת זאת, נמצא שם תמיד - החל מהמחשבה הראשונית שאני צריכה לצאת לרוץ, דרך כל קילומטר בדרך, מין תחושה לא כיפית של סבל גופני, מאמץ יתר, דופק גבוה, רצון להגיע לקו הסיום שסימנתי לעצמי, וברקע פחד. פחד שאם אעצור לרגע לנוח, אעבור להליכה, אצטלם, אנשום, אז הכל יתפספס... לא אצליח לחזור לרוץ, לא אגיע לתוצאה שרציתי, לא אעמוד בציפיות שלי מעצמי.

אתמול, בים המלח, בפעם הראשונה, עמדתי על קו הזינוק בתחושה של ציפייה והתרגשות ויצאתי לדרך.

נהניתי מכל קילומטר, נפעמתי מהדרך, הצטלמתי, התרשמתי מעוצמת הטבע והתרגשתי מחבורת הנשים המופלאות שהתלוויתי אליהן, שיצקו בריצה הזו תחושה של משמעות, עוצמה, סאהנגה וכוח נשי ייחודי ומרגש.

לא היה לי קשה, הרגשתי קלה ומרחפת, שחררתי את הצורך להשיג, להוכיח שאני יכולה, להגיע לנקודת הסיום, והתמסרתי לתחושת השחרור וההנאה מהדרך.

פשוט רצתי

פשוט הייתי

בכאן ועכשיו ולא בתחושה של אחרי...

כל זה קרה בזכותך דליה, אישה אחת נדירה ומיוחדת, שמלווה אותי במסע ההחלמה בשנה וקצת האחרונות ומלמדת אותי איך לשחרר, לא להיאחז, להשיג, לאהוב את עצמי כמו שאני, לא להתמקד בכאב ופשוט להתמסר...

תודה עלייך דליה ותודה על חבורת הנשים המיוחדות והאהובות, שמרכיבה את הבית הזה שנקרא הסטודיו.

זכיתי 🙏🏼