דליה קולדהם, גורו הספורט המקומית, לא נחה. נכון הדבר, חובה לחשוד בכל מי שמכנה את עצמו גורו. אלא אם, כמובן, זה שם המשפחה שלו. כשמדובר בדליה, והיא כבר הופיעה כאן לא פעם, מדובר בסוג האנשים שיגידו בלב שלם משפטים כמו "אני רוצה לתת לקהילה שלנו, לסביבה. להביא אור בחג האורות". כנראה שההבדל בין גורו לאדם מן היישוב הוא שגורו יכול להגיד משפטים מעין אלו ברצינות משכנעת.
בקלות אפשר היה להדפיס יומון עב כרס ולמלא בו מלל בדבר מעלליה בזמן הקצר שחלף מאז הגיליון האחרון. מדינה לא מספיקה כל כך הרבה בעשרים וארבע שעות. אבל דליה, כך מסתבר, מספיקה יותר. עולה מיד השאלה- איך? אין אלא לגזור מכך שהיא אכן סוג של גורו, או לפחות בעלת היכולת להתקיים בשני מקומות במקביל. כך היא דיוושה בשתי רכיבות תרומה בסך כולל של עשרות קילומטרים בזמן שהיא מציגה תערוכה שהחלה בתל אביב ונדדה בינתיים אלינו. בין לבין היא מנהלת את הסטודיו שלה באותה שמחת חיים פלאית שמזכירה גור חתולים, מאמנת, מתאמנת, מצלמת ומספרת. "אני דליה ללא הפסקה". מילים שלה.
רק לאחרונה היא השתתפה בשני מסעות תרומה. "בשביל השנטי", למען בתי היתומים בתל אביב ובשדה בוקר. מתחילים באחד, מסיימים בשני. מאה ושמונים קילומטרים. כל ההכנסות קודש. המסע השני נערך למען ילדי בית החולים אלין בירושלים. חמישה ימים שמסתיימים בבירה. דליה השתתפה ביום האחרון ותרמה אלף שקל, אחרים מצאו בכיסם לפחות אלפיים וחמש מאות דולר כדי לקחת חלק במסלול כולו.
"כל שנה אני מנסה לגייס עוד אנשים שיעשו את המסע בשביל השאנטי. השנה הצלחתי לגייס עוד שניים. אפשר גם לעשות חצי מסלול, מבארי לשדה בוקר. לשני המסלולים יש ערך עליון. והסיום כל כך מרגש, שהילדים האלה מחכים בסיום, ורוכבים עם המשתתפים יחד. שפים עושים את הקייטרינג בסוף. ישראל היפה, אין מה להגיד. בית החולים אלין בירושלים זה בית חולים שיקומי לילדים. מי שעובד שם, מבחינתי, הוא מלאך. רוב הרוכבים מגיעים מחו"ל וזה פחות ידוע בארץ. כדי להשתתף ברכיבה הזאת אתה חייב לתרום אלפיים וחמש מאות דולר. אני זכיתי להשתתף ביום האחרון, רכבתי לצד חברים שלי מארה"ב, רופאים, יהודים, קבוצה שתרמה שבעים וחמישה אלף דולר. שנה הבאה, נשבעתי, שאני אמצא מספיק תורמים, ואשתתף בכל חמשת הימים. המרגש ביום האחרון, זה שאתה רוכב מפארק בריטניה בעמק האלה, ומטפס את כל העלייה מצור הדסה, מי שמכיר את העלייה הזאת זאת חתיכת עלייה מאתגרת, פשוט מדהימה. ומשם, אחרי הפסקת צהריים שעושים בנסרים, מתחילים לטפס עד בית חולים הדסה בעין כרם, ומשם השיא הוא בבית חולים אלין, כשכל ילדי בית החולים מחכים בסוף ונותנים לך כל כך הרבה חיבוק ואהבה. זאת הרכיבה הראשונה בחיי שבכיתי בסוף. כל ההתרגשות הזאת של הטיפוס לירושלים, והרוכבים שהגיעו מכל העולם, ובסוף מצטרפים הרוכבים שרכבו שטח, ואלה שרכבו כביש, יש ארבעה מסלולים, מלווים במשטרה כל הדרך, האירגון הוא אירגון למופת, וכולם מצטרפים יחד ועולים את הקטע האחרון לירושלים, מהדסה לבית החולים, וזורקים עליך קונפטי והילדים מחכים, ויש מוזיקה. אי אפשר לא לבכות. ראיתי שכולם היו בדמעות. זה בהחלט היה אחד האירועים המרגשים שאני חוויתי בספורט".
נשמע מרגש
"בסוף, בנאום, אמרה אחת המארגנות, שכשאנחנו נהיה מבוגרים, אנחנו לא נזכור באמת אם גרנו בבית גדול עם עשרים חדרים או באוהל, אבל אנחנו כן נזכור ששינינו חיים של ילד אחד. נתנו לילד אחד איכות חיים. זה נותן את הכוח".
חוץ ממסעות תרומה, דליה והקבוצה שלה מוצאים זמן גם לאירועים נוספים. בחודש האחרון הם לקחו חלק במרתון תל אביב הידוע, לשמצה מבחינתם של התל אביבים. המסקנות מהמרתון, אגב, לא ישמחו את תושבי עיר העתיד. להעיד שדליה לא כולה מתיקות ונופת צופים, והיא יודעת גם להעביר ביקורת כשהיא מוצאת לנכון.
"אנשים אומרים לי למה, זה לא שטח, זה לא טבע, אבל זה פשוט מירוץ תל אביבי אמיתי. מתחיל בתשע בערב, כמו בילוי תל אביבי, עם די ג'יי כל קילומטר, עם אנרגיות מטורפות, יושבים בבית קפה לפני, שותים אספרסו, מסיימים באיזה פאב אחרי, עם איזה בירה. זה באמת מירוץ תל אביב. כיפי".
בטח פגשת תל אביבים זעופי פנים
"אנחנו תמיד צוחקים שהתל אביבים מקטרים. הם אומרים עוד פעם סובב משהו. להבדיל מהירושלמים, שיש מרתון ירושלים, שם יוצאים למרפסות, מריעים, יורדים למטה, נותנים לנו מים. מחלקים צ'ופרים. התל אביבים מאד לא אוהבים את המירוצים, הם טוענים שחוסמים להם את העיר. יש לנו כל מיני מירוצים שאנחנו משתתפים בכל שנה, כי אנחנו אוהבים אותם. את מרתון ירושלים אנחנו פשוט לא מפספסים. באמת, זה אחד המירוצים היפים, והייתי במרתונים בכל העולם. מאורגן למופת, אווירה מחשמלת. ברמה בינלאומית. נכנס לעיר עתיקה, יוצא, עובר את הכנסת, את המוזיאונים, נותן סיור עירוני מוצלח כמו שעושים במרתונים בחול. והאווירה מדהימה. אחר כך אנחנו יושבים בשוק, זה נהדר".
בין תושבי תל אביב לתושבי ירושלים, איפה נמצאים תושבי מודיעין לדעתך?
"משום מה יש הרבה קיטורים מצד הנהגים כשסוגרים כבישים כאן. למרות שהעירייה כן דואגת לפרסם ולהודיע. כשפעם קודמת כעסו כל כך התושבים שיש כביש חסום, אמרתי להם, את ניו יורק סוגרים למרתון ניו יורק, והניו יורקים יודעים על זה ויוצאים מכל בית ומריעים ומפרגנים. יש בניו יורק 30 אלף רצים שרצים את המרתון ושלושה מיליון שבאים לעודד. ואף אחד לא מתלונן. אז כן, התושבים פה הם קצת כמו התל אביבים, מתלוננים שחוסמים להם את הכביש בבוקר ביום שישי. צריכים ללמוד מהירושלמים. אבל אני מקווה שהנה, נעזור עכשיו לרכך אותם כי מרוץ מודיעין מתקרב. הוא נדחה בגלל מזג האוויר ל- 9 בדצמבר. יש פה הזדמנות לעודד את הספורט המקומי".
אז יש לך כבר תוכניות גם לדצמבר?
"מלא תוכניות. אני עושה סדנת יוגה לילדים. ללא עלות, רק צריך להירשם. באנו חושך לגרש כזה, שילדים ייחשפו לעולם הזה, של השלווה, של השקט, משהו שבא מתוך עבודה עם הגוף. כי היוגה פותחת לך שער לעולם הפנימי דרך הפעילות עם הגוף. בתאריך 23 לדצמבר בשעה 12 וחצי עד שתיים וחצי. ילדי מודיעין מוזמנים, רק צריך להירשם מראש. משהו לקהילה שלנו, לסביבה. להביא אור בחג האורות".
אין חדש אצל דליה, כלומר, יש חדש כל הזמן, אבל, למעשה, זה לא חדש. כשלא יהיה חדש, ובכן, זה יהיה חדש באמת. אבל אם צריך עוד תירוץ לאירוע העיתונאי הזה, אפשר למצוא אותו בנקל בתערוכת צילומים חדשה שעלתה לא מכבר באולם עינן במודיעין.
"אני מצלמת כבר הרבה מאד שנים, גם ספורט וגם פורטרטים, וגם טבע. ארבעה מצילומי התגלגלו לאוצר של המשכן לאומנויות הבמה בתל אביב. לפני חודש הצגתי שם תערוכה. פנו אליי מהיכל התרבות של מודיעין, 'יש לך תערוכה בתל אביב, בואי תעשי ממנה תערוכה ניידת', וככה נדדתי לאולם עינן במודיעין. התערוכה נקראת 'הנשף'. האוצר בחר תמונות מאירוע מאד מיוחד שהשתתפתי בו בבואנוס איירס, של נשף שחגג עשור למתחם אומנות בנמל הישן של העיר. זה כולל מין החלקה על משטח שצוייר על ידי אומן ברזילאי, במסכות. כל האירוע היה לצלילי דיסקו של שנות השבעים שעשתה די ג'יי מפורסמת מניו יורק. הגעתי כמוזמנת ואמרתי אחרי כמה דקות שאני חייבת לצלם את זה, זה משהו שאני לא אראה שוב אף פעם, משהו כזה סוריאליסטי".
איך נדבקת בחיידק הצילום?
"אבי היה צלם מאד ידוע. עלה מארגנטינה ב- 1957. בלי לשים לב, התערוכה הזאת הפכה מחווה לאבי, צבי מרדר. זה יצא מאד מרגש ואמיתי, אני שמחה שמי שראה אהב. בסופו של דבר מה שמשותף לעבודה שלי כמאמנת והצילום, שזה עושה טוב לאנשים. זה מרחיב. אין סיבה אחרת לאומן לעשות מה שהוא עושה, אלא לרצות להעשיר ולהרחיב אחרים".
איך משתלב הצילום עם הספורט?
"בריצות אני מחזיקה מצלמה ביד אחת. זה חזק ממני, אני לא יכולה להפסיק לצלם. כל אחד שמגיע יודע שהוא צריך לחתום שזה בסדר שאני אצלם אותו. אבל בסוף, תסתכל בפייסבוק בתמונות פרופיל של תלמידים שלי, רובם עם תמונות שאני צילמתי. זה נורא מצחיק כי זה סוג של קונפליקט בין הפילוסופיות. כמורה ליוגה אני רוצה לחיות את הרגע, את העכשיו, מצד שני אני מתעדת ועוצרת את הרגע בתמונות, כמו מנסה לשמור אותו לנצח".
כתבה מאת אבירם שקד
