אחרי חצי מרתון ירושלים, אי שם בחודש מרץ הקריר, לקחתי על עצמי החלטה אמיצה – השנה ארוץ מרתון. אחרי שני חצאי מרתון הרגשתי שאני ״כל יכול״ ואני צריך לאתגר את עצמי קצת יותר (הווו כמה תמים הייתי אז). דליה סיפרה לי על מרתון אמסטרדם ושהם חושבים לנסוע. מיד נדלקתי על הרעיון. מרתון? בחו״ל? ועוד באמסטרדם? ברור!!! וככה יומיים אחרי ירושלים מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ונרשם לאמסטרדם.
ומה עם אימונים? ״יש עוד זמן״ חשבתי לעצמי. אבל מיד צנחה עלי תכנית אימונים אינטנסיבית בנוסח דליה. אם לרגע חשבתם שתוכנית אימונים זה רק להגדיל את נפח הריצה, אז הצחקתם אותי. זה שינוי מוחלט של אורח החיים. זה גם מה אוכלים ושותים, מתי קמים והולכים לישון, זה להוסיף עוד פעילויות ספורטיביות לסדר היום ולבטל מפגשים עם חברים כי מחר רצים. מתרגלים לזה, באמת.
אבל מה שהרבה יותר קשה להתרגל אליו זה חום יולי-אוגוסט. לא סתם שלמה ארצי כתב על זה שיר. בתקופה הזאת נפח הריצות גדל וזמן הריצה התארך אבל החום!!! והרגליים החלו להראות סימני תשישות ״פציעות מחשלות״, ועבודות להגשה ומבחנים כי בכל זאת שנה אחרונה בתואר ראשון במדעי המחשב – שניה מהסוף, והחוזה של הדירה עומד להיגמר וצריך להאריך, ועבודה... בקיצור, הרבה תירוצים.
פתאום אני מוצא את עצמי על קו הזינוק. מסרב להאמין שהיעד שהיה נראה כל כך רחוק עד לפני חצי שנה קורה עכשיו. מה מרתון? זה נראה כמו סתם עוד זינוק לאיזה מרוץ, כבר עשיתי מלא כאלה. האוויר הקר של שעות הבוקר מסרב להרפות. תוהה אם אני רועד מקור או מהתרגשות. הלחץ בשיאו. ויוצאים לדרך! מלווה בדליה ובמוזיקה טובה אני מזנק. מחוץ לאצטדיון, שמשם הוזנקנו, הונחו עשרות דגלים, דגל לכל מדינה. היה יפה לראות את דגל ישראל עומד בין הראשונים.
במהלך הריצה חלפנו על פני נופים מרהיבים, כמו שאמסטרדם יודעת להציע. ספק אורבניים ספק כפריים. נהר האמסטל, על שמו קרויה אמסטרדם, נוצץ ושורץ חיים. סירות חתירה חולפות שם בהמוניהן. אילו רק יכולתי לרגע לעצור הכול ולהצטרף אליהם. אני חותר בירקון פעמיים בשבוע, הם בטוח יקבלו אותי. אבל לאט-לאט חילחלה בי תחושת הכאב. כף רגל ימין מאותת שנמאס לה. אני משנן לעצמי את המנטרה: Pain is inevitable, suffering is optional. אבל הכאב עדיין שם, והסבל נוראי. ״אם רק הייתי פוגש עכשיו איזה מישהו שאני מכיר״ חשבתי לעצמי.
״מי זאת שם? נראית לי מוכרת... יהודית לפינסקי!!!״ כמו מלאך משמיים. איזה כיף לפגוש פנים מוכרות. נתתי לה חיבוק חזק (וסלפי מחויך לדליה) והמשכתי לרוץ, טעון עד ראש במוטיבציה להמשיך. 6 ק״מ אחרי זה דליה הפתיעה אותי וחיכתה לי יחד עם כל המשפחה. איזו עוצמה יש לעידוד. אין עליהם.
הקילומטר ה-33 הפתיע אותי. שמעתי רבות על ה״קיר״. החלק בריצה שאתה רוצה לרוץ, מרגיש מסוגל אבל הרגליים אומרות לך ״חלאס! מיצינו!״. כמו ילד טוב, לקחתי ג׳ל אנרגיה והמשכתי לרוץ. מנסה להתגבר על התחושה. ושוב, 4 ק״מ אחרי זה דליה והמשפחה מחכים לי שם, מעודדים. הם תמיד יודעים איפה לחכות. ״הקיר לא ישבור אותך״ אמרה לי דליה. ״נכון, גם קירות אפשר לשבור״ עניתי והמשכתי לרוץ עד לקו הסיום.
אני שם! רק עוד 150 מטר. נו, נו... רק עוד קצת, רק עוד קצת. אתה יכול. אתה רוצה. אתה עשית את זה! זהו! זהו! נגמר. מסע הכנות מפרך של למעלה מחצי שנה – נגמר, עכשיו. איזו תחושה מדהימה! תחושה שעשית את הבלתי יאמן. תחושה שמעטות הפעמים בחיים שאתה חווה. זאת תחושה עילאית, שאין כמותה. אם עשיתי את זה, אז הכול קטן עלי.
אני מרגיש חי!
עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן ומדליה הנושאת את שמי והתוצאה יצאתי לעולם הגדול.
תודה לדליה על החוויה המדהימה הזאת ועל זה שהאמנת בי לכל אורך הדרך, תודה למשפחה המדהימה שלך שהאהבה והדאגה האינסופית שלהם סחפו אותי עד לקו הסיום ותודה ליהודית – המלאכית, שבלעדיה אין ספק שהייתי פורש באמצע.
היה מדהים!
