קדימה דליה זאת רק עליית החימום שלך להבוקר, ״חימום למה?״ אני שואלת בתמימות ״נס הרים״הוא עונה, ״נס הרים??? איך לא אמרתי לי קודם!! אתמול??״ ״לא היה לך ברור דליה, כבר סיימנו את כל העליות באיזור, כבר עלית לגוש עציון אז מה נשאר?״ לא חשבתי, זהו כשיש לך מאמן אתה לא חושב, אתה זורם לא שואל שאלות הולך אחריו, ביוגה קוראים לזה ״בהקטי״- התמסרות, בטחון במישהו שיוביל אותך נכון, מישהו שאתה במאה אחוז סומך עליו, לא שואלים מאמן למה. אם רק ידעתי אתמול.. אז לא הייתי שותה עוד כוס יין, לא הייתי טועמת את הקוניאק של דניאל, לא הייתי הולכת לישון מאוחר, לא הייתי נרדמת כל הלילה בהתרגשות, הייתי קמה שעה קודמת. ומה כן עשיתי, הייתי עסוקה מאתמול אם כן או לא לשלוח לך הודעה שנדחה את האימון בחצי שעה, שאני לא רוצה לקום יותר בשבת ב5:15, במקום להודות לך שאתה מוכן לקום עבורי כל כך מוקדם בשבת שלך, להגיע לבוש כמו דוגמן רענן של ציוד אופניים שישן 9 שעות שנת יופי ואף פעם לא לספר לי שקשה גם לך, שחשבת ותכננת מה נכון עבורי להבוקר, אין לזה מחיר בעולם, למאמן כמוך. ואז אני מתחילה לפרפר בבטן, סיימנו את החימום, קצת מישור קצת רוח, אני נושמת עמוק, תחשבי דליה איך זה לפני צלילה, למלא אוויר להיות רגועה, את תהיי בסדר. זה בעצם טוב שלא ידעת מראש, הרי לדברים הקשים שקרו לי בחיים לא הכינו אותי מראש, הם קרו בן רגע, כל הדברים שקרו לי עד היום הכינו אותי לרגע המפתיע הזה, אני מוכנה בראש! והעליה מתחילה, ואחרי העיקול הראשון אתה נעלם לי, אני לבד, רגל רגל גלגל גלגל, קצב קבוע, בואי תמצאי את האי מאמץ במאמץ דליה, בואי נתחיל את ההנאה שבמסע, זו זכות לטפס לפסגה! לפני שנים כשעברת את הטיפול הכימותרפי הראשון אמרתי לך שאת תנצחי ואנחנו יחד עוד נטפס את נס הרים ונשתה את הקפה הכי טוב למעלה, ואת את האמנת בי, והחלמת ובאנו לכאן וטפסנו לאט לאט וכל פעם שעברנו עיקול במסע הסרפנטינות הזה, הייתי צועקת לי ״איפה הבית קפה הזה לעזאזל??״ והגענו אליו וחגגנו למעלה והרגשת בפסגת העולם ונצחנו את הסרטן! ועברו 15 שנה ובשנה שעברה על ערש דווי אמרתי לך ״אהובה קחי עוד נשימה, את תכף יוצאת שוב מזה ואנחנו נטפס את נס הרים״ ואת ליטפת את לחיי ולא אמרת דבר רק חייכת מאמינה לי, נוגה לא שיקרתי לך כי את עכשיו לצידי בעלייה ואנחנו עולות יחד, ואחרי כל סיבוב אני אומרת לך עוד מעט מגיעות לקפה. אני רואה את מיכאל, הוא הסתובב וירד אלי וכל מה שאני צועקת לו, מיכאל אני רוצה קפה בסוף והוא רק מחייך אלי חזרה. בדיוק לפני שנה התחלנו יחד את העלייה הזאת, היינו בשיא המאמץ, רכב איטי מזדחל לפנינו ואנחנו אחריו, מיכאל לפני נותן לי קצב ואני מחוברת אליו כאילו יש שרשרת דמיונית מהגלגל האחורי שלו לקדמי שלי ואנחנו עולים לאט לאט בקצב מדיטטיבי ורגוע, ופתאום במהירות מטורפת הוא יורד באופני כביש את הירידה והאופניים שלו מתנפצות על הזכוכית של המכונית הישנה שלפנינו והוא עף באוויר ונוחת בצד הנגדי ושקט. שקט, שקט מוות וזמן נעצר, ואני רצה אליו ומיכאל רץ לעצור את התנועה והזקנה ההמומה יוצאת מהרכב הישן והזמן נעצר והכל כמו בסרט בהילוך איטי, ואני מצלצלת 100 ואומרים לי לבדוק אם יש לו דופק, ואני מוצאת את המד דופק שלו על היד וקוראת, כן כן, דופק 40! הוא חי, והשלולית דם מתחילה להתרחב מתחת לקסדה שלו, ואני רצה לזקנה שדוברת חצי עברית חצי אנגלית ששואלת אותי ״הרגתי אותו?״ ואני מחבקת אותה ואומרת לה הוא חי ואת לא הרגת אותו, את אישה טובה, הוא איבד שליטה בירידה ועף על הרכב שלך, את לא אשמה״ אבל זה לא עוזר לה ולא עוזר לי ולא עוזר לו ואני מחבקת אותה חזק והיא מדממת עלי משברי הזכוכית של הזגוגית של הרכב והדם, הדם שלו ושלה ושלי מכתים אותי ולכל הדם שלנו יש אותו צבע, אותו כאב, כאב אנוש. ואני עכשיו עוברת ברכיבה בדיוק את אותה הנקודה, הנקודה שכבר שנה לא דברתי אליה, לא יכלתי להכיל אותה, המפגש הראשון שלי עם פיגוע, תאונה, אסון, עם כל כך הרבה דם וכאב. הזמן עצר אז נראה לי שהיינו שם שעות, רופאים ואמבולנס ומשטרה ותחקירים והצהרות ואחרי שזה נגמר והייתי מוטשת והריקנות מלאה אותי, שאלתי אותך, מיכאל נטפס לפסגה? אני רוצה להגיע, לא רוצה לחזור למטה, הכאב מעורב בנימול לא נותן לי לחזור אחורה ואתה אמרת נמשיך לטפס וטפסנו למעלה בשקט ולא ידעתי זמן או שעה רק דוושתי איתך בקצב קבוע לפסגה וכשהגענו מטר מהקפה אמרת לי מסתובבים, היום אין קפה, וירדנו ביחד, ירדנו ממש לאט את הירידה שהיא תמיד המתנה הגדולה שלנו, ועברנו בשקט את שלולית הדם שנשארה על הכביש ולא דברנו עד שהגענו הביתה. והיום אנחנו עולים שוב, ואני מדוושת באותה נקודה וחושבת אם גם אתה חושב מה שאני חושבת ואנחנו לא מדברים, רק אמרת לי בחיוך שלך שהיום יש קפה. ופתאום משום מקום אני רואה מרחב בעלייה ויש לפני במרווחים גדולים שישה רוכבים לפני, כל אחד עם עצמו בקצב שלו, ואני שומעת מאחורי מישהי מתנשפת קשות, והמאמן שלה עובר ברכב לידה ואומר לה ״מיכל, תני בראש״ ואני חושבת מה זה ״תני בראש״ ויודעת כמוהו שהכוח שלנו הוא לא ברגליים הוא ב״מעבר״. ואני אומרת לה ואני בכלל לא מכירה אותה, ״מיכל בשביל זה החיים שווים, תנשמי יותר עמוק ורגוע הקפה מעבר לסיבוב״ והיא נושמת יותר רגוע ועוקפת אותי והיא נראת טוב, היא תעשה את זה ומחייכת אלי חיוך של רוכבים. ואני לא רוצה שהעלייה הזו תגמר לעולם ואני רואה רוכב מחייך בטרוף בירידה מולי וחושבת על חיוך המנצח, זה שניצח היום את המוות ואני יודעת שכך אני אראה עוד מעט והדמעות זולגות בעיניי ואני בוכה וצוחקת בוכה וצוחקת עד לפסגה.
top of page
bottom of page