להעז ולהצליח - תראו מה שקנאה יכולה לעשות

 

ענת בדשדסקי היא ספורטאית השנה לשנת 2006. להלן מה שהקריאה במסיבת השנה של הסטודיו בתאריך 10/11/06:

כן, ממש לפני שנה עמדתי כאן עם תעודה וסיפור שלם על תוכנית האימונים העדינה בה אני לוקחת בסטודיו של דליה, תוכנית שמשלבת שמונה ימים בשבוע, פעילות מתונה והדרגתית של רכיבה, ריצה, שחייה, פילאטיס, ספינינג, אגרוף וקצת עיצוב.

ופה ממש בקהל עמד גידי בעלי שיחייה, וצחק: צחק עלי אתכם, צחק איתי עליכם, צחק על חטיפי האנרגיה, הג´ל, האיזוטון והגרנולות ולא הבין ש"מגה" זו לא רק רשת מזון.

בקיצור היה אאוט – אתם מבינים?

אלא שהיתה לו בעיה קטנה, איזה סוגיה לא פתורה: לא נראו לו כל השוקים והיואחים והאבנרים וכל השאר, והוא הודיע חגיגית ורשמית שהוא רוצה קצת להצטרף לרכיבות.

כמי שנשואה 25 שנים לאותו אחד, באמת שלא דאגתי:

• הרי מתמיד גדול הוא לא,

• משכים קום – אף פעם לא היה,

• שומר על המשקל – בהחלט – כבר שנים שהוא לא נתן למשקל שלו לרדת אפילו גרם, הקפיד ושמר עליו בכל הכוח.

בקיצור, ממש ממש לא חששתי, אפילו כשדליה דיברה איתו על הטבלה, עשיתי לשניהם פרצוף מבין ואוהד של: כן, בטח, גידי ימלא וישמור וירשום ויקפיד.

והוא, בינתיים, עם הפרצוף התמים שלו, בשקט בשקט הוריד 10 קילו, הפסיק לאכול בערב, את הג´ל הדוחה של האנרגיה הוא לוקח לעבודה בתור ארוחת צהריים, את הגביע של הגלידה הוא לא זכר בכלל שאוכלים, וזה עוד כלום – גרר אותי ליום כיף בכפר המכביה... להירשם לאיגוד הטריאתלון. הוא רשם אותנו לכל מרוץ אופניים אפשרי בנחשון, בדרום, בצמח ובכינרת. בקיצור, הבן-אדם מרוב קנאה עוד יגיע למרתון ניו-יורק. הלו, דליה, תחזירי לי את בעלי!

תביני, דליה- זה לא אישי, פשוט, יש כאן איזו אי-הבנה – בעלי, גידי, הוא כזה שקם רק אחרי 8:30 כשהבית כבר ממש שקט והגלובס נשאר רק לו. גידי,בעלי, זה מישהו שאוכל רק בשר, ביצים וקינוחים ובעיקר בשעות הערב. תביני, דליה, גידי בעלי, תמיד חשב שללכת עד הרמזור זה נורא משמין- כי רק שמנים היו צועדים. היום הוא רץ ל-443 לראות מה קורה עם הפקקים.

אז מה קורה פה? הבחור מחליף מרשמים של סלרי, יצר קשר חם עם קתרין דרך כרטיס האשראי שלנו, יש לו מכנס ספורט לכל יום בימי השבוע, ונעל לכל סוג של אימון. הלו? מה איתי?

ובכלל - אני רק נרשמתי כאן לחוג, רציתי להכיר קצת אנשים חדשים ולחטב בגופי איזה חלק או שניים. לא התכוונתי להיות בתוכנית קשר משפחתי – הבן-אדם צמוד אלי 23 שעות ביממה – אני נחנקת מרוב זוגיות!

• הוא מעיר אותי ב-5:00 בוקר עם מיץ אשכוליות – כי זה טוב לפני השחייה,

• ב-7:00 בבוקר אנחנו כבר על אספרסו שני בקפה של שרה´לה,

• בצהריים אנחנו נפגשים בקניון – לראות מבצעים חדשים בסייקוני,

• בערב הוא רוצה שנהייה קצת ביחד – אצל קוסטה

• ופעם בחודש עושים איזו ארגומטריה, בדיקת דם או אחוזי שומן רק בשביל השקט הנפשי.

תבינו, בחיים לא ביליתי איתו כל כך הרבה, ובכלל, אני צריכה קצת זמן לעצמי!

שלא נדבר על האימונים לטריאתלון, מי בכלל ידע או הכיר את המושג טריאתלון? חיי הפכו סובבים סביב המילים נקודת החלפה, זמני ריצה ושיפור סגנונות רכיבה. אני הרי לא בן אדם תחרותי בכלל, פשוט, לא אוהבת שמשיגים אותי.

אז נרשמנו לטריאתלון – וזו באמת חוויה, אין על מה לדבר, ללא ספק כיף אמיתי.

כל ההתארגנות הזו לנסיעה, חודש וחצי של הצטיידות, מסע קניות שלא נגמר, שלושה ימים באילת, היה פשוט מ-ד-ה-י-ם – רק הטריאתלון לא משהו, נורא פגם באווירה.

כל המסביב מקסים: הנסיעה, הדרך, האוכל, האווירה והחופש מהעבודה ככה באמצע החיים, אבל באמת שהטריאתלון עצמו, איך לומר, קצת מיותר.

וגידי דליה וקרלוס בחגיגה:

דליה מלכת הכיתה במסיבת מחזור – פוגשת, מכירה, עם כולם היא רצה, עם כולם היא רכבה, עם זה היא היתה בבית-שאן, עם ההוא היא רצה בגולן, נראית כמו מליון דולר, מתנשקת ומנופפת לשלום.

וגידי בעננים, בנופש, מסתובב בדוכנים ורוכש קצת פריטים ספורטיביים, לא מבין ממה אני לחוצה בכלל. מסביר לי שה-10 ק"מ הראשונים של הרכיבה הם לכיוון כביש הערבה ובגלל הרוחות ייתכן ש... לא שמעתי את הסוף, כבר הייתי בלי הכרה.

קרלוס בהיי – מדבר בטלפון, מסתובב מחויך מכל האירוע – שמח וטוב לב.

ורק אני אין לי אוויר, רק מלראות את כל הטריאתלטים האלו קיבלתי חלוש´ס. כבר בתדריך הרגשתי לחצים בחזה, לא שאת השאלות הבנתי אבל מהתשובות אי אפשר היה שלא להבין שמדובר בחבר´ה רציניים (לא סתם לא פגשתי אף מכר). חוקים, הוראות, מילים לא מובנות, מה מותר ומה אסור ושופטים – מה אני עושה פה, אני בכלל לא מכאן, אני רק נרשמתי לחוג ביישוב, זה ממש לא בשבילי – כל הסיפור הזה!

טוב, אתם לא רוצים להישאר כאן כל הלילה, ואתם לא באמת מאמינים לכל מה שאני כותבת כאן, ועם הרבה הרבה הומור ואהבה – רק רציתי שתבינו שהחוג הזה , הסטודיו הזה, הוא באמת משהו מיוחד. הוא תרופת פלא והוא אהבה אמיתית.

ושוב, כמו בשנה שעברה, אני מרשה לעצמי להגיד בשם עצמי , בשם גידי בעלי (מכירים אותו?) ובשם כל העומדים כאן – דליה קולדהם היקרה שהפכת עבורי יותר מחברה, אני אומרת לך כאן בשם כולנו תודה גדולה: על מה שאת עושה, על מה שאת בונה, על מה שאת נותנת ועל מה שאת יוצרת.

ואם כבר בתודות אנו עוסקים, אז אי אפשר שלא להזכיר את הצוות הכי מיומן שקיים, החל מקלאודיה דרך כל המדריכים, A-TEAM של ממש אחד אחד, וכמו כל דבר שדליה עושה אתם הטוב שבטוב.

תודה גדולה מאיתנו, המתעמלים והמתעמלות בסטודיו.