תודה לצלם הנפלא תומר פדר, שמלווה אותי כבר שנה עשירית במסע גלגלי אהבה למען בית החולים אלי״ן. הפעם תומר תפס אותי בעדשה אחרת, לא בבגדי הרכיבה, אלא בשמלת ערב, רגע לפני עלייה לבמה באירוע הגאלה החגיגי של המסע.

אני כבר בבית, מתקשה לשבת על כיסא. האדרנלין עדיין גבוה, והלב עוד רוצה לשבת לוויסקי עם החברים, לשיחת נפש לתוך הלילה, ולהירדם בידיעה שמחר בבוקר אני שוב על האופניים, במרחבים הפתוחים, בדרך להכיר עוד אנשים טובים שיהפכו לחברי נפש.

קמתי פנתרה, כולי אדרנלין גבוה. היום זה היום שלי! מרגישה טוב, מחוממת משני ימי רכיבה קודמים, והכי חשוב, קמתי עם ביטחון ובלי ספקות. אני בריאה. אני פשוט אוהבת את הכינרת, גם אתם?

אני קמה בבוקר, בוחנת את הגוף. שקט. אין כאב, אין סימן לנזק מרכיבת האתמול, בפנים עולה מחשבה: צדקתי, ה־60 ק״מ של אתמול הם תרופה.

הגעתי לניתוח חירום רק ביום חמישי האחרון, ישר מהמיון של בית החולים. וכל מה שהיה לי חשוב לומר לרופאים היה רק דבר אחד: “תגידו לי שאני אוכל לרכוב ביום ראשון במסע האופניים שאליו התאמנתי שנה שלמה. חיכיתי לרגע הזה כל כך.”

הגעתי לסטודיו של דליה בעקבות המלצה מפתיעה, דווקא מרואה החשבון שלי. בפגישה השנתית שלנו דיברנו על התבגרות, על הגוף שכבר מאותת לנו אחרי שעות של ישיבה: הגב שמציק, הכתף שמושכת, היד שכואבת. ואז שי הסתכל עליי ואמר בפשטות: “תלכי לדליה קולדהם. אחרי אימון יושבים אצלה לקפה עם חבורה של אנשים.”

לפני יותר מחצי שנה הודיע לי בעלי היקר דני שאני חוזרת לדליה. דליה קולדהם, המאמנת המיתולוגית. כשהגעתי אליה, היא אמרה לי שהיא רוצה שאשתתף...

מצרכים: חצי סלמון פילה פלפלים בצבעים:אדום ,כתום ,צהוב וירוק בהיר(או מה שיש בעונה ,פלפל ירוק כהה לא מתאים) חצי בצל סגול  מנגו...