מסע גלגלי אהבה - היום הראשון מאת דליה קולדהם

גוף בריא, נפש בריאה – או קצת חוסר אחריות?

הגעתי לניתוח חירום רק ביום חמישי האחרון,

ישר מהמיון של בית החולים.

וכל מה שהיה לי חשוב לומר לרופאים היה רק דבר אחד:

“תגידו לי שאני אוכל לרכוב ביום ראשון במסע האופניים שאליו התאמנתי שנה שלמה.

חיכיתי לרגע הזה כל כך.”

הם חייכו בעדינות ואמרו:

“קודם נוודא שאת יוצאת מכאן בריאה. תוותרי על הרכיבה הפעם, למה זה כל כך חשוב?”

הם לא הבינו.

הגעתי לחדר הניתוח בכושר שיא של גוף, נפש ורוח.

והכושר הזה, כנראה, היה זה שאחז בי גם אחר כך.

ביום ראשון כבר הייתי על האוטובוס לצפון.

אמרתי לעצמי: רק אהיה שם.

אלווה ברכב המלווה, אעודד, אנשום אוויר של מסע.

אבל משהו חזק ממני קרה בקו הזינוק.

אמרתי אולי רק אנסה את ההתחלה…

ואז הגוף התחיל לדבר,

הנשימה, הרוח, השמש, הציפורים, הלב הפועם.

הכול התמזג.

והרגשתי חיה.

רכבתי 60 ק”מ, בלי כאב, רק עם תחושת חופש טהור.

אז מה זה היה?

חוסר אחריות? התמכרות? אומץ? אמונה?

אהבה לחיים?

או אולי פשוט תזכורת לכך שגוף בריא בנפש בריאה, אותו אני מאמנת 365 ימים בשנה יכול לרפא את עצמו, כשנותנים לו לנוע ולנשום.

יש למישהו תשובה בשבילי?