נתחיל מהסוף - אתמול השתתפתי לראשונה בסדנת גאגא. הגעתי לדליה עם המון חששות ומחשבות שרצות לי בראש. איך זה עובד? באמת רוקדים? ללא הפסקה? מתי נחים? דליה הציגה אותי לעדי ועדי, עם חיוך כובש, הפיגה כל חשש שהיה בי. עדי הזמינה אותנו להקשיב לגוף, לשחרר מחשבות, ולהניע כל חלק בו מתוך סקרנות ולא מתוך מאמץ. לרגעים הרגשתי שאני לא “רוקד” אלא פשוט מאפשר לגוף לדבר בשפה שהוא כבר מזמן מכיר. יש משהו משחרר בלהפסיק לנסות לעשות נכון, להיות ברגע, ופשוט להיות בתנועה. כשנגמרה הסדנה, כל מה שאמרתי לדליה היה ״אני מרגיש...

באמצע נובמבר 2025 הגעתי לשיעור ניסיון ביוגה, בסטודיו של דליה.החלטתי “לתת לזה הזדמנות” אחרי שהייתי אורחת בערב ההתרמה לבית החולים “אלין” באוקטובר. משהו במקום פשוט דיבר אליי. זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. אבא שלי עמד למות, אחרי התמודדות לא פשוטה עם מחלות קשות. נפרדנו ממנו פרידה איטית, זוחלת וכואבת. ההתמודדות הזו “הצטרפה” למשקעים כואבים אחרים, כמו המלחמה הנוראית, הסערות הפוליטיות שהמדינה שלנו עוברת, והתמודדויות נוספות, פרטיות ובין־לאומיות, מהשנים האחרונות, תקופת הקורונה, גיל המעבר, ובכלל...

מאת דסי בלום: יש חיים לפני דליה. ויש חיים אחרי דליה. לפני שנה וחצי הסתכלתי במראה — ולא באמת ראיתי את עצמי. ראיתי אישה כבדה, עייפה, עם מבט כבוי ועיגולים שחורים בעיניים. היום אני עומדת מול אותה מראה — ורואה אישה אחרת. אישה שמרוצה. אישה שנוכחת. לפני דליה הסתכלתי על העולם דרך שכבה של ביקורת וכעס. הכול היה קצת יותר קשה, קצת יותר שורט. היום אני לומדת לשחרר. לדפדף הלאה. ובעיקר — לעצור לרגע… ולנשום. לפני דליה, חופשה הייתה גם חופש בלי גבולות. אכלתי בכיף, כן — אבל גם בלי לעצור. היום אני אוכלת עד שטוב...