מסע גלגלי אהבה - היום הרביעי מאת דליה קולדהם

סיימתי והתחלתי

אני כבר בבית, מתקשה לשבת על כיסא.

האדרנלין עדיין גבוה,

והלב עוד רוצה לשבת לוויסקי עם החברים, לשיחת נפש לתוך הלילה,

ולהירדם בידיעה שמחר בבוקר אני שוב על האופניים, במרחבים הפתוחים, בדרך להכיר עוד אנשים טובים שיהפכו לחברי נפש.

אבל כדי להירגע, להתמלא מחדש,

צריך לעצור. ולסכם.

היום האחרון היה אולי הקשה ביותר.

(אני מעדיפה לומר מאתגר… אבל הפעם באמת היה קשה בטירוף.)

בעליות לנס הרים, בהתאוששות בירידות היפות,

ואז העלייה ה“נוראית” לעין כרם —

את המילה הזו אני לא מרשה למתאמנים שלי לומר

צריך לומר “מאתגרת”,

ובתוך הקושי למצוא את ה״אי מאמץ״.

ושם, בין משחקי המילים שהמצאתי על

סבל, סבלנות וסיבולת,

מצאתי את עצמי שואלת שאלות פילוסופיות על משמעות הדרך.

אני זוכרת נסיעות ברכב להדסה, לטיפולים אחרי השבר בירך,

כשהבטתי על אותם כבישים וחשבתי לעצמי —

האם עוד ארכב שם יום אחד?

והיום, ביום של 35 מעלות, זה היה קשוח, אבל גם מלא חסד.

בכל עצירה שפכתי על עצמי בקבוק מים שלם —

קודם על הראש, כדי להתקרר מהסכנה,

ואז על בגדי הרכיבה, כדי שהגוף יוכל להמשיך.

וחיפשתי כוחות נפש ומשמעות,

ומצאתי אותם בנוגה ויזל,

שלזכרה אני מקדישה כל שנה את הרכיבה הזאת.

היא הייתה שם בשבילי, ממלאת לי את הבטריות,

ומזכירה לי שבמותה צוותה לי את החיים, למען אלי״ן.

אני כבר “סוסה זקנה”, יודעת איך לקחת כל סיבוב בקצב מדיטטיבי,

לנשום עמוק, לגמוע את האוויר באיטיות, ולסמוך על הגוף.

וכך, נשימה אחרי נשימה, הגעתי לשער בית החולים אלי״ן.

עברתי בשער בהודיה גדולה,

על הריפוי של גופי, שרק לפני שבוע היה על שולחן הניתוחים,

והיום נכנס בשערי התהילה שלו.

קיבלתי מדליה מהילדים המטופלים של אלי״ן.

אני כבר יודעת איך זה מרגש,

איך גאווה והכרת תודה מציפים ברגע אחד,

על כל ילד וילדה שעבורם גייסתי תרומות לריפוי.

ואני תמיד אומרת להם במבט, בלי מילים:

עוד כמה שנים – אתם תרכבו איתי

כי כשקבוצת הילדים הרוכבים של אלי״ן עולה לבמה,

“האמיצים והנועזים”,

אני יודעת שאין שם מוגבלות, יש רק אור בעיניים,

כזה שאומר: אל תעצרו אותי.

אז שוב אני לומדת,

שמגבלות הן רק בראש.

כל אחד מאיתנו יכול לעשות את הבלתי אפשרי.

זה לא חייב להיות מסע אופניים של התרמה לבית חולים,

אבל זה כן חייב להיות מסע של התעלות.

שם המשחק הוא:

התמדה, משמעת ברזל, ומטרה אחת נעלה כתובה ביומן — עם מקום, תאריך ושעה.

תודה גדולה לכל מי שנתן לי רוח גבית בדרך.

אני סיימתי ובעצם, רק התחלתי.

מחר בבוקר מחכה לי שנה חדשה של ספורט,

בונה ומאתגרת.

בבית החולים מחכה לי שנה של מודעות והתאמה ל-2026.

עוד רוכבים מצטרפים, עוד לבבות נפתחים.

ובשנה הבאה – המסע יביא אותנו עד אילת.

עוד חלום גדול שלי עומד להתגשם:

להגיע לאילת על אופניים

ויש לי עוד חלומות. הרבה חלומות להגשים.

מאושר האדם שחולם ביום ובלילה.

ומה החלום שלך?