מסע גלגלי אהבה - היום השלישי מאת דליה קולדהם

יום שלישי למסע גלגלי אהבה – הכינרת בלב, הזיכרונות בגוף, והחיים חוזרים אלי

המסלול הביתי שלי נפל על היום השלישי לרכיבה.

קמתי פנתרה, כולי אדרנלין גבוה.

היום זה היום שלי!

מרגישה טוב, מחוממת משני ימי רכיבה קודמים,

והכי חשוב, קמתי עם ביטחון ובלי ספקות. אני בריאה.

אני פשוט אוהבת את הכינרת, גם אתם?

כל חופשות הילדות שלי, כל החגים, נסיעות לבית הדוד בפוריה, בבית היפה על ההר, עם בני הדודים שלי עם סירה בכינרת.

אני רוכבת והזיכרונות מציפים.

מה, באמת עברו 26 שנה מאז המרתון הראשון שלי במסלול הזה?

הייתי בת 40 ורציתי לעשות משהו פורץ דרך.

אז כמעט לא היו נשים רצות, רק כמה אתלטיות מקצועיות.

מרתון טבריה היה היחיד בארץ. מי שמע אז על נשים רצות מרתונים בארץ?!

אם מישהו היה אומר לי אז שבעוד 26 שנה

אמשיך לעסוק בספורט, אמשיך לאמן וארכב את אותו מסלול עם 300 רוכבים מכל העולם,

לא הייתי מאמינה.

כל סיבוב רגליים, כל ריח בדרך הזכיר לי קטורת.

המקומות הקדושים, הנוף, המדיטציה שבתנועה.

ברור לי למה יש כאן כל כך הרבה ניסים וחכמים שישבו בטבריה.

היה חם, כי תמיד חם בטבריה,

והיא הרי לא שמעה שעכשיו נובמבר וצריך חורף.

וזה כל כך טיפוסי לך, טבריה.

במקום צהריים הרוכבים פשוט קפצו לטבול בכנרת,

עם בגדי הרכיבה,

למי אכפת? טבילה במקווה של חיים.

אני הקשבתי להוראות הרופא והשארתי את הבטן בחוץ,

אבל טבילה בכנרת זה קדוש, זה מחייה.

הכול היה מושלם.

גם במנוחה נשארתי בזון של שקט אין-סופי.

ורק לפני השינה חזרו הספקות…

אולי יש לי חום גבוה?

הבטן נפוחה – אולי עשיתי נזק?

אוי, נראה לי שהפכתי להיפוכונדרית.

שלחתי את מרק, החבר השוטר על האופנוע שמלווה אותי כבר עשר שנים במסע,

מרק אכפת לך לנסוע לסופר-פארם בקריית שמונה לפני שייסגר ב22:00 שאלתי את מרק ברבע לעשר בלילה.

“תקנה לי מד חום”, ביקשתי.

והוא טס לשם.

חזר עם חיוך ועם מד חום חדש.

חכה רגע, אמרתי לו – בוא נבדוק.

ומה אתם חושבים?

שום חום. 35.6.

טוב, אני בריאה.

מחר יום חדש,

מחר עולים לילדי בית החולים בירושלים