השקט שאחרי הגאגא, מאת אמיר בשן

נתחיל מהסוף - אתמול השתתפתי לראשונה בסדנת גאגא. הגעתי לדליה עם המון חששות ומחשבות שרצות לי בראש. איך זה עובד? באמת רוקדים? ללא הפסקה? מתי נחים? דליה הציגה אותי לעדי ועדי, עם חיוך כובש, הפיגה כל חשש שהיה בי. עדי הזמינה אותנו להקשיב לגוף, לשחרר מחשבות, ולהניע כל חלק בו מתוך סקרנות ולא מתוך מאמץ. לרגעים הרגשתי שאני לא “רוקד” אלא פשוט מאפשר לגוף לדבר בשפה שהוא כבר מזמן מכיר. יש משהו משחרר בלהפסיק לנסות לעשות נכון, להיות ברגע, ופשוט להיות בתנועה. כשנגמרה הסדנה, כל מה שאמרתי לדליה היה ״אני מרגיש כמו אחרי שיעור יוגה״.

הראש נהיה קצת יותר שקט. כאילו מישהו הנמיך את הווליום של כל המחשבות שרצות ברקע. זו התחושה שהגוף והראש סוף סוף מדברים באותה שפה. לרגע אין צורך להספיק, להוכיח או לחשוב מה הצעד הבא. יש רק נוכחות. הנשימה עמוקה יותר, התנועה ממשיכה להדהד גם אחרי שהיא נגמרת, ויש שקט פנימי.