מעדכנת גרסה, מאת הגר חדד

באמצע נובמבר 2025 הגעתי לשיעור ניסיון ביוגה, בסטודיו של דליה.החלטתי “לתת לזה הזדמנות” אחרי שהייתי אורחת בערב ההתרמה לבית החולים “אלין” באוקטובר. משהו במקום פשוט דיבר אליי.

זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי. אבא שלי עמד למות, אחרי התמודדות לא פשוטה עם מחלות קשות. נפרדנו ממנו פרידה איטית, זוחלת וכואבת.

ההתמודדות הזו “הצטרפה” למשקעים כואבים אחרים, כמו המלחמה הנוראית, הסערות הפוליטיות שהמדינה שלנו עוברת, והתמודדויות נוספות, פרטיות ובין־לאומיות, מהשנים האחרונות, תקופת הקורונה, גיל המעבר, ובכלל האינטנסיביות של החיים עצמם: חיי משפחה, הורות וניהול משרד עצמאי.

כל אלה יחד גרמו לי ללכת לאיבוד ולסטות מהדרך שלי. מאישה שתרגלה יוגה אשטנגה במשך שנים, נהנתה מצעידות ומספורט באופן כללי, הפכתי לכבדה, עייפה, חרדתית ועצובה.

הייתי צריכה game changer. הייתי צריכה שמישהו יזרוק לי גלגל הצלה.

בבוקר יום שישי שבו הגעתי ל”שיעור הניסיון”, אבא שלי שוב אושפז. כולי נסערת ועצובה, חשבתי לוותר. אבל הפעילות הגופנית והאווירה עשו לי טוב, וקצת בכי בסופו של השיעור שחרר את העצבות הזו החוצה.

באותו יום כבר היה ברור לי שזו דרך חד-כיוונית, רק קדימה. אם הייתי צריכה מורת דרך וסביבה תומכת למסע שלי חזרה אל עצמי – אז מצאתי. ואת גלגל ההצלה שדליה זרקה אליי תפסתי.

בינואר אבא שלי הלך לעולמו. יחד איתו גם בי משהו מת, התחלף והשתנה. וכנראה שזה היה בדיוק הזמן הנכון לשינוי. אורח החיים הספורטיבי עשה לי טוב. נזכרתי עד כמה אני אוהבת לרכב על אופניים, חזרתי לעמוד על הראש בשיעור יוגה, יצאתי לצעידות ואפילו לריצות.

השבוע הסתכלתי בתמונות שצולמו ב”דליאתלון”, בשיעורי היוגה בסטודיו וברכיבות האופניים בשטח ופתאום הבנתי את גודל השינוי המבורך. אני חוזרת לזהות את עצמי, ושוב מרגישה שאני מחזירה לעצמי את האמונה בגוף, את השמחה, את הרכות ואת ההתלהבות.

אז כמו שדליה אומרת, אני לא מתעכבת על ה”סיפור” שלי, אבל אני בהחלט מעדכנת גרסה של עצמי.