הגעתי לקפה - מצאתי בית מאת דליה קלי

מחשבות אחרי שלושת החודשים הראשונים של אימון עם דליה קולדהם

הגעתי לסטודיו של דליה בעקבות המלצה מפתיעה, דווקא מרואה החשבון שלי. בפגישה השנתית שלנו דיברנו על התבגרות, על הגוף שכבר מאותת לנו אחרי שעות של ישיבה: הגב שמציק, הכתף שמושכת, היד שכואבת. ואז שי הסתכל עליי ואמר בפשטות:

“תלכי לדליה קולדהם. אחרי אימון יושבים אצלה לקפה עם חבורה של אנשים.”

המשפט הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. רשמתי לי את המספר, חיכיתי להזדמנות,

והתקשרתי.

האימון האישי הראשון הפתיע אותי לגמרי. לא הייתה אנמנזה, לא שאלות על גיל, על כאבים או על מגבלות. פשוט התחלנו לזוז. דליה מובילה, ואני בעקבותיה, והיא איתי, לגמרי, ברגע הזה.

אחרי האימון, בזמן ההרשמה לתוכנית, שמעתי אותה אומרת לאפרת:

“תגידי לה שהחיים שלה השתנו.”

התרגשתי. רציתי שינוי, אבל גם פחדתי ממנו. כבר שנים אני זוכרת את המשפט שאמר לי המדריך שלי בהתמחות בפסיכולוגיה קלינית, בנובמבר 1989, כשהחומה נפלה:

“יותר קל להפיל את חומת ברלין מאשר ליצור שינוי בחיים של אדם.”

כמה שזה נכון, ועדיין הבלתי צפוי קרה.

והחיים שלי אכן התחילו להשתנות.

בשיעור השני כבר יצאנו להליכה של שעה במכבים, ביער. שעת בוקר ביולי, חום שלא הייתי יוצאת אליו מיוזמתי. אבל דליה, בנונשלנטיות ובטבעיות שלה, מציידת אותי במים וכובע ויוצאים לדרך. צעד אחר צעד אני לומדת את הדופק הרצוי לי, את השימוש בשעון ספורט, ובעיקר מגלה שאני נהנית. מהטבע. מההליכה. מהלמידה.

כך נפרצים מחסום אחרי מחסום.

אני מתגברת על פחדים, מגיעה לשיעור יוגה ראשון ויוצאת בתחושה של רוממות רוח. רוכבת על אופני כביש ומרגישה את הרוח ואת החופש.

לאט־לאט כל בוקר מתחיל בפעילות גופנית, וכשזה לא קורה, משהו חסר. הלחץ בעבודה פוחת, הגישה משתנה, ואחרי שנים של שינה מקוטעת, אני סוף סוף ישנה טוב.

השיעורים בסטודיו חשפו אותי גם לקבוצה יוצאת דופן של נשים. כל אחת מרשימה בדרכה, באווירה תומכת, לא שיפוטית, קהילה שמעצימה, שמרימה, שמחבקת.

ויש גם קפה 😊

בימי שישי, לפני אימון ואחרי האימון, כי אין כמו לשבת עם חבורה כל כך חיה, נדיבה, מעניינת וטובת לב.

הגעתי לכאן במקרה, אבל מצאתי בית.

הגעתי למקום יוצא דופן ומשמעותי

עם מאמנת יוצאת דופן,

תודה לך דליה קולדהם