הדליאתלון הראשון שלי מאת דסי בלום

לפני יותר מחצי שנה הודיע לי בעלי היקר דני שאני חוזרת לדליה.

דליה קולדהם, המאמנת המיתולוגית.

כשהגעתי אליה, היא אמרה לי שהיא רוצה שאשתתף בדליאתלון.

הסתכלתי עליה ובלב אמרתי לעצמי: אין סיכוי.

רכיבה של עשרה קילומטרים, עשרים בריכות, ואחר כך ריצה או הליכה של שלושה קילומטרים?

אני לא רוכבת, לא שוחה, ובשנים האחרונות גם לא רצה.

אין סיכוי.

אבל צעד אחרי צעד, התחלתי לרכוב.

נפלתי. קמתי.

קילומטר, שניים, עשרה.

ועוד יום. ושחייה.

ודליה אומרת לי:

“במקום עשרים בריכות, תעשי שמונה.”

אז אמרתי לעצמי – יאללה, שמונה.

וביום שישי האחרון, הדליאתלון הגיע.

כולי פרפרים.

שש בבוקר, התייצבנו – האופניים ואני.

יצאנו לדרך.

מתחילים לרכוב.

בדרך חזרה השרשרת נופלת.

מסדרים.

אחרי כמה מטרים זה קורה שוב.

כל החברות עוצרות, מסדרות, וממשיכות.

מגיעים לדליה, מניחים את האופניים, מתארגנים, וקופצים למים הנהדרים.

אחרי שש בריכות הייתי גמורה.

אבל אמרתי לעצמי: רק עוד שתיים.

יאללה.

אחרי שמונה אמרתי: רק עוד שתיים.

וככה עד שהגעתי לעשרים.

ומשם המשכתי בהליכה מהירה, בדיוק מה שהתאים.

וביחד עם קהילת דליה, היה פשוט כיף.

אז למדתי

שכשנמצאים עם האנשים הנכונים ועם מוטיבציה גבוהה, תקרת הזכוכית נשברת

כי הסינרגיה מנצחת.

כן, כן, אחת ועוד אחת לא תמיד שווה שתיים

לפעמים זה שווה הרבה יותר.

תודה לבעלי היקר דני בלום, שדחף, תמך, וממשיך כל יום

תודה לדליה קולדהם על האמונה

ותודה לכל הקהילה המדהימה שלנו