מסע גלגלי אהבה - היום השני מאת דליה קולדהם

יום שני למסע.

אני קמה בבוקר, בוחנת את הגוף. שקט. אין כאב, אין סימן לנזק מרכיבת האתמול,

בפנים עולה מחשבה: צדקתי, ה־60 ק״מ של אתמול הם תרופה.

היום בתכנית: רמת הגולן, 76 ק״מ, קצת יותר עליות. קטן עליי, אמרתי לעצמי, מתארגנת ויוצאת להקפצה לזינוק בחרמון.

ואז הטלפון מתחיל לרטוט.

חברים רופאים, אנשים שבאמת יקרים לליבי ואני ליבם:

“שמענו שרכבת אתמול. את עושה נזק לעצמך. תרדי מהאופניים.”

ואז עולות בראשי השיחות עם הילדים אתמול:

“אמא, הגזמת. 60 ק״מ אחרי ניתוח? יכולת לסיים בבית חולים, ואת חושבת שזו דוגמה נכונה למאמנת?”

ופתאום הבטן מתהפכת. למי מקשיבים?

לקול הפנימי שאומר הגוף מבקש תנועה, זה הריפוי שלך או לקולות הדואגים מבחוץ שמפחידים באהבה?

הגיע רגע ההחלטה, ופחד אמיתי אחז בי:

“את הולכת להזיק לעצמך לחיים בשביל רגע של אושר עכשיו?”

עליתי לרכב המלווה, האופניים מאחור.

לידי הנהג הכי נחמד בעולם: “אני גיל, אני מהאזור. אסביר לך כל מה שנראה בדרך, יהיה לך כיף. תעודדי את הרוכבים מהרכב, תני להם את האנרגיות שלך.”

אבל אני? בפנים ריקה.

כאב ראש מטפס, והרגשתי הכי חולה בעולם. מתאבלת על עצמי.

ואז אמרתי: מספיק דעות.

האדם היחיד שיענה לי הכי נקי: מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים שבו נותחתי.

בצהריים מגיעה התשובה:

אור ירוק לרכוב. הרכיבה לא תגרום לנזק.

ביקשתי להוריד את האופניים, שמתי מוזיקה באוזניות בקולי קולות, עליתי על האופניים וחייכתי לראשונה באותו יום.

מה אתם הייתם עושים במקומי?

מחשבות עוברות בראשי:

לפחות את רכיבת הבוקר עצרתי. לא לקחתי סיכון לפני שהבנתי.

וזו אולי המתנה שלי היום לכם, המתאמנים שלי:

כשיש דעות רפואיות חלוקות – עצרו.

קחו פסק זמן, דברו עם הגורם המקצועי הרלוונטי ביותר למצב שלכם, אספו מידע ורק אז בחרו במה שמרגיש לכם שקט בפנים.

זאת תהייה הבחירה הנכונה עבורכם.