ווואוווווווווווווווווווווווווווווווווווווו !

זו התחושה שמלווה אותי מאז צהרי יום שישי האחרון, אחרי חציית קו הסיום של מרוץ הר לעמק 2014.  

כבר כתבתי בעבר על כך שעד לפני שנה לא רצתי ולא עלה על דעתי לרוץ, ועל כך שהשינוי האמיתי באורח חיי, החל כאשר גיליתי את חדוות הריצה ובעיקר את האושר והסיפוק שבהישגים הפיזיים והמנטליים שטמונים בריצה.  

אבל עכשיו זה כבר סיפור אחר. עכשיו אני רוצה לכתוב על המתנות שקיבלתי. 

זמן קצר אחרי שהצטרפתי לסטודיו והתחלתי לרוץ, דליה אמרה לי שהיא רוצה לצרף אותי לקבוצת השליחות שחזרו אותה עת ממרוץ הר לעמק 2013. ואני חשבתי לעצמי: הר למה?? 

אחרי ששמעתי את ההסבר על המרוץ המדובר, חייכתי בנימוס והיה לי ברור שמדובר בהזיה. אין מצב. מה לי ולמרוץ שליחים שמתפרס על פני 215 ק"מ (!) ונמשך יום ולילה ועוד קצת מהיום הבא והכל ללא שינה (!) .... אבל לא רציתי להעליב אף אחת (כלומר את דליה) אז שתקתי. 

זמן קצר אחר כך מצאתי את עצמי מצטרפת לחבורת השליחות לריצת ערב בגבעות הדרומיות, שהסתיימה במסיבת בריכה מפנקת (באווירה מקסיקנית) אצל אריאלה מזרחי המארחת הנדירה. אז הבנתי שבדיוק כמו שדליה תארה השליחות של הסטודיו הן חבורת נשים מעניינות ואיכותיות, שיודעות גם לאכול ולשתות טוב, לצחוק וליהנות מהחיים - ולהנאות מהסוג הזה דווקא מיד התחברתי. אחרי כמה כוסות יין מצאתי את עצמי חותמת על מסמך "חזון השליחות" לקראת מרוץ 2014..... מדהים מה שהתחייבות בכתב עושה לעורכת דין שכמוני, כי מאותו רגע הרגשתי מחוייבת, לפחות לנסות. 

 

אז קיבלתי לידיי את תכנית האימונים המסודרת ועדיין לא הבנתי איך בדיוק אני אצליח להשתלב בתכנית העל של דליה. לשמחתי עם האימונים והקרבה החברתית שנוצרה במהלכם לנשים שלצידי, התחלתי להתאהב ברעיון של ההשתתפות במרוץ ולהתרגש לקראתו. לא בלי חששות רבים, אבל לפחות כבר רציתי את זה.  

וכמו בכל סיפור טוב גם כאן היו דרמה ומשבר. בדצמבר האחרון, ארבעה וחצי חודשים לפני המרוץ, נפצעתי וקרעתי את שריר התאומים. כשהאורטופד בישר לי שאני יכולה לשכוח מהר לעמק, לא האמנתי למשמע אוזני והתאמצתי מאוד שלא לפרוץ מולו בבכי. את הדמעות והיבבות "שמרתי" לרגע שיצאתי מחדרו. האמת היא שממש נדהמתי מעוצמת האכזבה והעצב שנחתו עלי.   

 

דליה, במסירות ובאמונה האופייניים לה, ניערה אותי ולקחה אותי תחת חסותה לשיקום ושמירת הכושר ואמרה לי: אנחנו ביחד עד להחלמה מלאה. בכוחות משותפים, עבדתי קשה, רכבתי על אופניים (וזה כשלעצמו סיפור אחר לזמן אחר), עשיתי אימוני כח, פיזיוטרפיה פעמיים בשבוע, וזכיתי לטיפול מקצועי ולמעקב אדוק מד"ר עידו ציון. ומסתבר שכאשר לא מוותרים אז הכל אפשרי, כי שבועיים לפני המרוץ קיבלתי את ברכתו של האורטופד, לרוץ את שלושת הקטעים שדליה בחרה עבורי בקפידה.  

 

אז יצאנו לדרך, אני ועוד 14 נשים משגעות, נמרצות, חיוניות, מצחיקות עד דמעות ובעיקר חברות. בילינו יומיים וחצי ביחד. בישלנו יחד (פסטה כמובן...), אכלנו, שתינו (קאווה משובחת לחיי נינה שחגגה יום הולדת), רצנו יחד, נסענו בדרכים ביחד והיינו עייפות ותשושות יחד. 

 

ואני מסיימת את החוויה הגדולה הזו עם כמה מתנות גדולות :

עם חברות טובות שמוכנות להיות האחת למען השניה ללא תנאי.  

עם סיפוק אישי אדיר שלא יסולא בפז. 

עם עיניים שונות להסתכל על עצמי, ולגלות שאין תחום שהוא מבחינתי מחוץ לתחום. 

ועם ההרגשה ש"הקשה הוא מה שאפשר לעשות מיד. הבלתי-אפשרי לוקח קצת יותר זמן" (ג'ורג' סנטיאנה)

 

 

אלבום התמונות המלא בדף הפייסבוק של הסטודיו