להעז ולהצליח: מקרה אבוד?

 

מאת ד"ר ליאת בן-דוד

אני בכלל לא רוצה להיות פה, טענתי בכובד ראש, אני פה רק בגלל שאני ממש חייבת, אני בכלל שונאת התעמלות.

ולא סתם: חוסר החיבור שלי לכל דבר שקשור לפעילות גופנית (עם יוצא מן הכלל אחד, ואני משאירה זאת לדמיונכם) הוא חוסר חיבור אידיאולוגי ממש. הורי היו מספרים שבכל פעם שהם עברו על-יד בית הספר וראו אותי בחוץ בשיעורי התעמלות, הם יכלו לדעת בדיוק מתי המורה מסתכלת עלי ומתי לא. והיא בדרך-כלל לא הסתכלה, כי אפילו היא ויתרה על הניסיון לגרום לי לעגל את הגב כמו שולחן, לקפץ על טבעות או לעשות גלגלון ופליק-פלאק בכל כיוון שהוא. מקרה אבוד.

אבל השנים עושות את שלהן, ופתאום מצאתי את עצמי במצב שבו אם לא אתחיל להזיז את הקופסה הזאת שאני חיה בתוכה, המחיר יהיה יקר מדי.

התחלות שונות במוסדות אימוני גוף מגוונים נחלו כשלון מוחלט, כאשר בכל פעם ברחתי כל עוד נפשי בי מהסכנה שחס וחלילה באמת אתחיל להתעמל. זה פשוט לא "נדבק". דקה לפני שהתייאשתי לגמרי, חברות הפנו אותי אל דליה. בואי לסטודיו, אמרו. תראי שדליה תצליח היכן שנכשלו אחרים.

נו, חשבתי לעצמי, עוד מורה להתעמלות שתחשוב שאצלה זה יהיה אחרת, שהיא זאת שתחזיר אותי בתשובה. כבר היו לי כאלה. עד עכשיו, לכולם היה גורל דומה: אחרי שלושה-ארבעה שבועות של ניסיונות לגרום לי להתאהב, הם המשיכו בנסיונותיהם – לבד. עדיף להודיע לה מתלכתחילה עם מי בדיוק יש לה עסק, שלא יהיו ציפיות גבוהות מדי.

דליה לא ממש נבהלה מהצהרת ההתנגדות הגלויה שלי. מתי התעמלת בפעם האחרונה, שאלה בחיוך. זה קל, עניתי. ברחם. דליה עדיין לא נבהלה. עדיין בחיוך, הסבירה לי את פרטי התוכנית האישית: תוכנית אימונים שבה כמעט בכל יום אבוא לסטודיו – בכל פעם למשהו אחר, כך שלא ישעמם לי חלילה – ועשרה מפגשים אישיים של שתינו, ללמידה ולמעקב. האמת? נשמע בסדר. אם לא אנסה עכשיו, זה כבר לא יקרה אף פעם. מה כבר יכול לקרות?

התחלתי. השבוע הראשון כלל "טעימות" של כל מני שיעורים, בהם הכרתי גם חלק נכבד מצוות הסטודיו. כל אחד ואחת מהצוות נתן לי את ההרגשה שאני כל כך חשובה להם, ושהם כל כך מבינים את הסבל שלי מהעובדה שאני צריכה לזוז, שמהר מאד נרגעתי. איזה מזל, אפשר לפשל ואפשר לילל ואפשר לקטר והתגובה היחידה תהיה אמפתיה ועידוד. יללתי וקיטרתי כאוות נפשי.

בסוף השבוע הראשון, אחרי שיעור כושר אינטנסיבי (טוב, בשבילי הוא היה אינטנסיבי) נכנסתי למשרד של דליה למפגש האישי הראשון. התיישבתי בציפיה. קומי, היא אמרה לי, יוצאים. חשבתי שיש לנו מפגש אישי, התחלתי לגמגם. בטח, אמרה דליה בלי להניד עפעף, אבל אני לא מדברת עם אף אחת אם היא לא מזיעה.

הלב שלי צנח. הרגע הזעתי שעה שלמה, חייבים עוד?! אמרת שאת אוהבת ללכת ברגל, דליה התבוננה בי. אז בואי נלך. טוב, הליכה זה באמת משהו שאני, יחסית, חיה אתו בשלום. צעדנו בערך חצי שעה סביב מכבים, באוויר נפלא, בנוף ירוק ומלבלב, ובעוד דליה מסבירה לי מהי צעידה נכונה, מה חשיבותה של הנחת כף הרגל והאצבעות בזווית טובה ואת משמעותה של חלוקת משקל, אני הייתי עסוקה בלהצליח להמשיך לנשום ובלהודות לאלוהים שכל החברים והשכנים כרגע בעבודה ותודה לך שאף אחד לא רואה אותי עכשיו...

זה לא היה כל כך נורא, סיכמתי לעצמי את השבוע. אפשר להמשיך, הסבל בינתיים בהחלט נסבל.

במפגש השני ציפתה לי הפתעה. קחי קסדה ובואי, זרקה אלי דליה בנונשלנטיות, רוכבים. או, הנה כיוון הצלה, חשבתי, והכרזתי בקול: אבל עוד אין לי אופניים, אי אפשר. את תקחי משלי, אין בעיה, ענתה דליה, ובחיי שלא הצלחתי להבחין בשמץ של זדון בקולה. היא היתה רצינית ותמימה לגמרי, כאילו לא סידרה אותי כהוגן כרגע. היתה לי ברירה? עליתי על אופניים והתחלנו לרכב.

תוך כדי הסברים על דופק מטרה, תזונת ספורט ושליטה נכונה במהלכי האופניים פתאום הגענו לעלייה של שלב א´. עד היום לא שמתי לב שבכלל יש פה עלייה, האוטו שלי נוסע את זה די בקלות, וכשפתאום הפרידו ביני לבין האספלט רק זוג גלגלים בלתי מוגנים זה נראה לי כמו הר. הצלחתי לעלות חצי, ונעצרתי.

לא נורא, קיבלתי עידוד מהמורה, נרד בחזרה. אסירת תודה סובבתי את האופניים וחזרנו למטה. המשכנו לדווש תוך כדי שיחה כשפתאום דליה סובבה את האופניים בחזרה לכיוון העליה.

לא, התבלבלת, אני לא יכולה לעלות את זה, זה קשה לי מדי, התנשפתי. ליתר בטחון התנשפתי שוב כדי שיווצר הרושם הנכון. אין דבר כזה, עד שאת לא מגיעה ברכיבה עד למעלה אנחנו לא חוזרות לסטודיו, אמרה דליה והשלווה שבקולה לא הותירה מקום לשאלה. אבל הצלחתי לרכב את כל שאר הדרך, גמגמתי, אין איזו הנחה? שליש על התנהגות טובה? משהו? היא רק חייכה ורכבה. רכבתי אחריה.

כשחזרנו לסטודיו, קיבלתי מתנה: טבלת תזונה וספורט, אותה עלי למלא בכל יום – מה בדיוק אכלתי, איזו התעמלות בדיוק עשיתי, כמה קלוריות צרכתי וכמה בדיוק שרפתי. את זה את תמלאי באדיקות דתית, אמרה לי דליה, וכמי שתמיד היתה ילדה טובה והכינה שיעורי בית, לא העליתי בדעתי להתווכח. משהו גם אמר לי שויכוח ממילא לא יעזור.

כך נמשכה מסכת הייסורים שלי, כשבכל שבוע נוסף עוד משהו לתכנית, בכל שבוע קובעים מטרה נוספת להשגה – ומשיגים. המטרות היו קטנות אבל ברות-השגה ולכן כל כך נכונות וחשובות: עוד ק"ג במשקולות, עוד סט של תרגילי בטן, עוד כמה קילומטרים באופניים, עוד זמן הליכה, והעיקר – ישיבה מתמדת של דליה והצוות על עורק הצוואר שלי, לא נותנים לי לוותר, שמחים לקראתי בכל פעם שאני באה – וזה כמעט כל יום! – ומתפעלים מחדש בכל שבוע: את נראית כל כך טוב, איזה שינוי את עוברת! נזכרתי בחברה שלי, גננת במקצועה, שפעם הסבירה לי מדוע היא כל כך אוהבת את מה שהיא עושה: איפה עוד אומרים לך בכל בוקר כמה את יפה, ולא רק אדם אחד – אלא שלושים אנשים, קטנים אמנם בגובה אבל ענקיים בהערצה?

לאחר חודשיים עליתי על המשקל. להפתעתי, נעלמו ממני חמישה ק"ג. בעוד קלאודיה עומדת ומוחאת לי כפיים, יפית ודגנית מחייכות ואני מסרבת להאמין, דליה נעלמה. היא חזרה אחרי שתי דקות ובידה שקית מלאה מצרכים: ק"ג סוכר, שתי קופסאות שימורים, ק"ג תפוחי אדמה וצנצנת קפה – מצרכים במשקל כולל של חמישה ק"ג בדיוק. דליה דחפה לי את השקית ליד.

קחי, תחזיקי, אמרה. את כל זה את ירדת! כל זה היה עלייך ועכשיו איננו!

מי שמכיר אותי יודע שתמיד, בכל מצב, יש לי מה להגיד. במצב הזה, עם השקית ביד, נשארתי בלי מילים. אחרי שלושה חודשים, עשרה מפגשים, תכנית אימונים יומיומית, אופניים חדשים ומעקב קפדני אחרי המזון שלי, "נשרו" ממני שמונה ק"ג ונעלמו להם כמעט עשרה אחוזי שומן. כיום, אחרי חודשיים נוספים, אני עדיין עובדת ונאבקת – גם לשמור על הקיים, גם לנסות להמשיך לרדת במשקל באופן הדרגתי ומבוקר. זה מאבק יומיומי, זה קשה במיוחד כשבחוץ קר וגשום, אבל בפעם הראשונה בחיי אני מצליחה להתמיד בתחום שעבורי תמיד היה רחוק ושנוא. יותר מכל דבר אחר, העובדה שאני לא רק ממשיכה להגיע לסטודיו למעלה משלוש פעמים בשבוע אלא כבר לא יכולה לתאר לעצמי מצב בו זה אחרת – היא הנצחון האמיתי.

לפני כמה ימים, בסיום אחד השיעורים, בעוד אני מחזירה את המשקולות והמזרון למקומם, אמרתי: וואו, זה היה שיעור טוב, ממש נהניתי. דליה פרצה בצחוק.

טוב, אז אני לא יודעת אם אני כבר ממש אוהבת התעמלות - הרגלים של למעלה מארבעים שנה לא משתנים כל כך מהר - אבל אני בהחלט יכולה להגיד בפה מלא שאני מאד אוהבת לבוא ולעבוד בסטודיו.

הסטודיו של דליה קולדהם

עקבו אחרינו

כתובת: פשוש 368 מכבים, מודיעין מ"ר

טלפון: 054-4315166

מייל: dalia@daliastudio.com

Address: 368 Pashosh St. Maccabim, Modi'in

            שעות פתיחה:
א-ה: 6:00-22:00 ו: 6:00-16:00

בואו אלינו
  • Facebook Social Icon
  • Pinterest Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram App Icon

 2017 הסטודיו של דליה קולדהם  ©