"סטודיו אקדמי" - כלכלה התנהגותית - מודיעין מכבים-רעות
נכתב ע"י אוריאל פרוקצ/ה
מה זו כלכלה התנהגותית? ראשי פרקים
הוכן עבור הסטודיו של דליה, מכבים, ליום 23 בספטמבר, 2008.
דני כהנמן, פסיכולוג שגדל באוניברסיטה העברית והיגר, ביחד עם עמיתו עמוס טברסקי, לארצות הברית, זכה בשנת 2002 בפרס נובל לכלכלה, בעיקר בזכות עבודותיו המשותפות עם טברסקי (שנפטר לפני 2002 ולכן לא שותף בקבלת הפרס). כיצד קורה שפסיכולוגים מקבלים פרס נובל בכלכלה?
כדי להשיב לשאלה זו יש להבין במה עוסק מדע הכלכלה.
בניגוד לדעה הוולגרית שכלכלה הוא מדע העוסק בכסף, בסחורות או בסוגי עושר אחרים, הדרך הנכונה יותר להגדיר את הכלכלה היא כמדע העוסק בהתנהגות רציונאלית של האדם. הנחת העבודה המרכזית של הכלכלה היא כי האדם הוא יצור רציונאלי.
הנחת הרציונאליות אין פירושה כי-
בני אדם אינם סובלים מהפרעות נפשיות או מתסביכים וקונפליקטים. להיפך, רבים מאתנו סובלים מהפרעות נפשיות, מתסביכים או מקונפליקטים (מי שחושב אחרת, שיקום). מבחינתו של הכלכלן, זה בסדר גמור.
לבני אדם יש רק העדפות "ראויות", "חכמות" או "שקולות". למעשה, לכלכלן אין בכלל הגדרה למה עשוי להיחשב לראוי, חכם או שקול. אם את או אתה חומדים מעל לכל לעקור כנפיים של זבובים או להתרחץ בירקון, זה בסדר גמור מבחינתו של הכלכלן. זה לא מפריע להנחת הרציונאליות.
אך הנחת הרציונאליות כן מתבססת על שתי ההשערות הבאות, ושתיהן חיוניות להוכחת הרבה מן המשפטים (תיאורמות) של הכלכלה:-
כי בני אדם יודעים מה הם רוצים, או, בצורה קצת יותר מדויקת, אם נותנים להם בחירה בין X לבין Y הם מעדיפים את X, או את Y, או שהם אדישים בין X לבין Y.
כי הם פועלים באופן עקבי להשגת מה שהם רוצים. כך, למשל, אם פרט מסוים מעדיף רחצה בירקון מעל לכל, ונותנים לו בחירה, באותה עלות, בין רחצה בירקון לבין רחצה בחוף ים מדהים, הוא אכן ירוץ להתרחץ בירקון. גם כשהוא יוצא מן הרחצה וגופו נוטף בוצה, מבחינתו של הכלכלן אותו פרט הוא "רציונאלי".
הדרך הפורמאלית לתאר את מה שאמרתי היא להניח כי לפרטים יש "פונקצית תועלת", וכי הם פועלים באופן עקבי להשגת הערכים הגבוהים ביותר האפשריים על פני אותה פונקציה. המשתנים הבלתי תלויים בפונקציה זו הם הטובין שאדם כלשהו מבקש להשיגם, או להימנע מהם, שיכולים להיות כל דבר שהפרט אוהב או שונא, כגון כסף, אהבה, פנאי או צפיה במשחקי כדורגל של ביתר ירושלים, ואילו המשתנה התלוי הוא תועלתו של הפרט. הכלכלן יודע לתת ביטוי מתמטי לפונקציה זו ומניח כי הפרט, בהיותו רציונאלי, חותר באופן עקבי להשגת היעדים המביאים את תועלו לערכים מכסימליים.
בתרשים הבא אנחנו רואים את הקשר הפונקציונאלי בין עושר (wealth) לבין תועלת (utility). ככל שהעושר עולה, כך עולה גם התועלת, אם כי בשיעורים הולכים ופוחתים. מדוע השיעורים פוחתים? על כך עוד מעט.
מובן מאליו כי התרשים הנ"ל מפשט מאד את המציאות, כי התועלת מוצגת בו כתלויה אך ורק בעושר. כדי לייצג את התועלת כפונקציה של מספר משתנים, ולא רק אחד, יש להיזקק לכלים מתמטיים, כי משטחי השרטוט הם דו מימדיים ולכן יש בהם מקום חזותי רק למשתנה בלתי תלוי יחיד. רק כדי לסבר את האוזן (או את העין) ניתן להתבונן בתרשים הבא, העושה הדמייה של התועלת כפונקציה של שני משתנים, עושר ופנאי. עוצמת התועלת היא "גובה" הפונקציה התלויה בשני המשתנים.
הכלכלה ההתנהגותית בוחנת באופן נסיוני-אקספרימנטאלי-האם פרטים אכן מתנהגים כמו שהתיאוריה הצרופה ("הניאו-קלאסית") מנבאת. בחינה נסיונית זו היא בעלת אופי פסיכולוגי. ענף הפסיכולוגיה העוסק בכך נקרא "פסיכולוגיה קוגניטיבית", כיוון שהוא עוסק בקוגניציה, או בהכרה המודעת (להבדיל, למשל מפסיכולוגית המעמקים של פרויד) של האדם.
התוצאות הנסיוניות שהקבלו על ידי טברסקי וכהנמן, וקבוצה גדולה של פסיכולוגים קוגניטיביים שהלכו בעקבותיהם, הן שהנחת העבודה של הכלכלה הניאו קלאסית היא שגויה, וכי פרטים אינם מתנהגים, בדרך כלל, באופן רציונאלי. ערעורה של הנחת עבודה זו מחייבת את הכלכלנים לחשוב על עיסוקם מחדש, ואולי אף להגדירו מחדש. הפסיכולוגים קיבלו, איפוא, את פרס הנובל בכלכלה על שערערו את יסודותיה הבסיסיים ביותר של הכלכלה.
תקצר היריעה מלתאר את כל הנסיונות שנעשו, ולכן אתמקד רק בכמה מן הנסיונות המפורסמים ביותר.
הקדמה: למה פונקצית התועלת עולה בשיעורים פוחתים?
ההסבר הפופולארי ביותר לתלילות ההולכת ופוחתת של פונקצית התועלת קשורה בשני מושגים קשורים, "התועלת השולית הפוחתת של הכסף" ו"שנאת הסיכון".
לכסף, או לעושר, יש תועלת שולית פוחתת כי בשולי העושר "ההתחלתיים" אנו יכולים לצרוך מוצרים חיוניים לחיינו, בעוד בשולי העושר הנוספים אנו צורכים מותרות בעלי חשיבות הולכת ופוחתת. למשל, למי שיש לו כבר מאה מיליון דולר, תוספת של עשרת אלפים דולר לעושרו לא תורגש כלל. לעומת זאת תוספת דומה לאדם עני היא משמעותית ביותר. אם התועלת השולית של הכסף פוחתת, סביר לצפות כי רובנו נשנא סיכונים. כדי להבין את הקשר בין התועלת השולית הפוחתת של הכסף לבין שנאת סיכונים נניח כי מטילים מטבע הוגנת הנותנת לנו סיכוי שווה לזכות או להפסיד אלף ₪. למרות שתוחלת העושר שלנו אינה משתנה כתוצאה מן ההימור[1], תוחלת התועלת שלנו פוחתת: התוספת לתועלת במקרה של זכייה קטנה מגריעת התועלת במקרה של הפסד. לכן "לא כדאי" להסתכן בהימור- במושגים של תוחלת התועלת אפשר רק להפסיד.
ניסוי פסיכולוגי מספר 1: שנאת הסיכון חלה בעיקר על "רווחים", ולא על "הפסדים".
כאשר שואלים קבוצת נשאלים האם היו מעדיפים לקבל בוודאות 1000 ₪, או לקבל 2000 ₪ בהסתברות של חצי ואפס בהסתברות של חצי, הרוב הגדול מאמת את ההנחות דלעיל (תועלת שולית פוחתת ושנאת סיכון) ומעדיף לקבל את הציפור ביד.
לעומת זאת כאשר שואלים אותה קבוצה האם היו מעדיפים להפסיד בוודאות 1000 ₪ או להפסיד 2000 ₪ בהסתברות של חצי ולא להפסיד דבר בהסתברות של חצי, רוב הנשאלים לוקחים את ההימור ובוחרים באפשרות השנייה. נעצור לרגע כדי לשרטט את פונקצית התועלת של מי שמתנהג בצורה כזו. הרביע החיובי (הצפון מזרחי) מתאר אפשרות לרווחים. הרביע השלילי (הדרום מערבי) מתאר אפשרות להפסדים.
ממצא זה אינו "רציונאלי", כי אם לכסף יש תועלת שולית פוחתת, שנאת הסיכון צריכה להיות מורגשת ברביע השלילי של מערכת הצירים לא פחות מאשר ברביע החיובי! קשה להבין, ואין אנחנו מבינים, מדוע המספר אפס הוא כל כך משמעותי להעדפות הסיכון של הפרט- מה קורה באפס ("ראשית הצירים") שגורם למהפך כל כך דראמאטי[2]. אך זה עוד לא הכל.
ניסוי פסיכולוגי מספר 2: איפה האפס?
כבר ראינו כי רובנו מעדיפים תוספת בטוחה לעושרנו בסך 1000 ₪ על תוספת בסך 2000 ₪ בהסתברות של חצי ולא לקבל שום תוספת שהיא בהסתברות של חצי. כאמור, ממצא זה הוא רציונאלי. אך הבה ננסח את השאלה אחרת כדלקמן: דוד עשיר נותן לנו במתנה 2000 ₪, אך מס הכנסה נדחף לנו לחיים (כדרכו) ונותן לנו שתי אפשרויות לבחירה: למסות אותנו בחמישים אחוזים על המתנה, או למסות אותנו במאה אחוזים בהסתברות של חצי, ולפטור אותנו ממיסוי כליל בהסתברות של חצי. מסתבר כי רוב גדול של נבדקים מעדיפים את האפשרות השנייה. ממצא זה יוצר סתירה, כי מיסוי של חמישים אחוז מותיר בידי מקבל המתנה 1000 ₪ בוודאות, בעוד שהחלופה המועדפת נותנת לו 2000 ₪ בהסתברות חצי ואפס בהסתברות חצי, וכבר ראינו כי דווקא החלופה הראשונה צריכה להיות עדיפה על השנייה.
ההסבר לפרדוכס הוא שהסיפור עם הדוד יכול להיגמר רק בהתעשרות (או באפס) ולכן הוא שוכן (למעשה) בתוך הרביע החיובי. ואולם הניסוח המילולי של השאלה מדגיש את אלמנט המיסוי, שנתפס בתודעה שלנו כגריעה מן העושר, ולכן כשייך (כאילו) לרביע השלילי, הגורר עמו אהבת סיכון במקום שנאת סיכון. אפקט זה נקרא באנגלית framing, ופירוש הדבר הוא כי העדפות הפרטים אינן תלויות בתכני הבחירה עצמם, אלא במסגרת הלשונית שבתוכה הם "ממוסגרים".
אפקט זה חוזר על עצמו גם בין מומחים, לא רק בין הדיוטות. קבוצת אפידמולוגים (מומחים למגפות) קיבלה הסבר כי מגפה עומדת לפקוד את העיר. אם תינקט פרוצדורה רפואית א/ יינצלו בדיוק 70% מאוכלוסיית העיר. פרוצדורה רפואית ב/ תציל 50% בהסתברות חצי ו- 90% בהסתברות חצי. באיזו פרוצדורה ראוי לבחור? הרוב הגדול של המומחים העדיפו את פרוצדורה א/. קבוצה שניה הועמדה בפני הברירה לבחור בפרוצדורה ג/, שבה ימותו 30% מבני העיר, או בפרוצדורה ד/ שבה ימותו 50% בהסתברות חצי ו- 10% בהסתברות חצי. רוב גדול בחר את פרוצדורה ד/. קל לראות כי פרוצדורה א/ ופרוצדורה ג/ הן זהות, ולכן לא ברור מדוע הקבוצה השניה העדיפה את ד/ ולא את ג/. ההסבר הוא כי הבחירה בין א/ לבין ב/ נוסחה בלשון של "רווחים" (ניצולים) ולכן הנשאלים שנאו סיכונים. הבחירה בין ג/ לבין ד/ נוסחה בלשון של "הפסדים" (קורבנות) ולכן הנשאלים העדיפו סיכונים. עינינו הרואות, הבחירה לא נעשתה על פי מה שיש בה אלא על פי הלשון שבה היא השאלות נוסחו.
ניסוי פסיכולוגי מספר 3: אפקט הבעלות
נבדק א/ קיבל במתנה ספל (המתנה אינה סנטימנטלית. הוא קיבל אותה, נניח, בתחנת דלק שילת כבונוס על התידלוק, במקום את ידיעות אחרונות). הוא נשאל בכמה כסף יהיה מוכן למכור את הספל. נבדק ב/ לא קיבל ספל, אך ראה אותו אצל א/. הוא נשאל כמה כסף יהיה מוכן לשלם כדי לקנות את הספל. ההבדלים הטיפוסיים בין התשובות הם דראמאטיים. מי שיש לו משהו מייחס לו ערך סובייקטיבי הרבה יותר גדול ממה שהיה מייחס לו אלמלא היה שלו. נבדקים מסוג ב/ כמעט לעולם לא יקנו ספלים מנבדקים מסוג א/, כי המחיר המינימאלי הנדרש על יד נבדקים מסוג א/ תמורת הספל "שלהם" גדול בהרבה מן המחיר המכסימאלי שנבדקים מסוג ב/ מוכנים לשלם עבור ספל של זולתם.
לא אכנס כרגע להשלכות החשובות שיש לממצא זה על נושאים מרכזיים בכלכלה ובמשפטים. נסתפק בכך שנבין מדוע אפקט הבעלות "איננו רציונאלי". אנו מצפים מפרט רציונאלי כי ידע מה שווה עבורו נכס פלוני באופן "אובייקטיבי", וזאת ללא תלות אם הוא שלו או של זולתו. פונקצית תועלת ה"משתטחת" מעבר לנקודת הבעלות, כמו בציור (נא להתעלם מן המילה "return"), עושה שמות בתיאוריה הכלכלית במובנים רבים. הפונקציה משתטחת מעל לנקודה 4, כאשר 4 היחידות הראשונות הן מה שכבר יש לנבדק, ולכן הוא מיחס להן ערך גבוה, בעוד שהיחידות מעבר ל-4 אינן שלו, ולכן הוא מיחס להן ערך נמוך.
טעויות קוגניטיביות נוספות
המחקר הקוגניטיבי הוכיח כי הבריות נוהגות לשגות באופן קבוע בכשלים מחשבתיים רבים. דוגמא אחת לסבר את האוזן- רבים מוכנים להיכנס למכונית ולנסוע מרחקים גדולים יחסית כדי להגיע לחנות רחוקה המציעה הנחה של שלושים אחוזים על מוצר שעולה מאה ₪, אך הנחה של אחוז אחד בלבד על מכונית שעולה 200.000 ₪ תיחשב לזניחה והרבה נבדקים יחשבו שזה קטנוני ולא כדאי להתאמץ בשבילה.
אפילוג: הוגנות
"האדם הכלכלי" נחשב לרציונאלי כי הוא תמיד מעדיף יותר על פחות (זכרו, המדובר בטובין, לא בבישין). למשל, 100 ₪ יהיו תמיד עדיפים על 80 ₪. ההנחה הזו לא נהרסה לחלוטין על ידי הכלכלה ההתנהגותית, אך אין היא חד משמעית כמו שהייתה פעם. היום אנחנו יודעים כי לעתים 80 ₪ "הוגנים" יכולים להיות עדיפים על 100 ₪ "לא הוגנים". הכלכלנים לא יודעים להסתדר בקלות עם ממצא שכזה.
המשחק המפורסם ביותר העוסק בהוגנות הוא משחק האולטימטום. להלן כללי המשחק. המשחק משוחק בין שני שחקנים. שחקן א/ מקבל לידו "קופה" (למשל, 100 ₪). עליו להציע לשחקן ב/ חלוקה של הקופה לפי כל מה שעולה על דעתו, למשל 70% לעצמו ו- 30% לשחקן ב/. אם שחקן ב/ מקבל את ההצעה היא מתבצעת (ושני השחקנים מקבלים את חלקם). אם שחקן ב/ דוחה את ההצעה הקופה מתאיידת ואף אחד לא מקבל שום דבר.
התיאוריה הכלכלית הניאו קלאסית מנבאת כי שחקן א/ יותיר בידו את רוב רובה של העוגה (למשל, 99%) ויציע לשחקן ב/ את היתר. כך הוא יכול למקסם את חלקו בעוגה מבלי לחשוש כי שחקן ב/ ידחה את ההצעה. מדוע אפשר לבטוח בשחקן ב/ שלא ידחה את ההצעה? כי הוא יעדיף, על פי התיאוריה הניאו קלאסית, 1%, שזה משהו, על 0%, שזה לא כלום.
ניסויים אמפיריים מלמדים שהשערה זו אינה נכונה. מי שמציע מעט מידי לשחקן ב/ יצפה ביחד אתו כיצד הקופה מתאיידת. רוב רובם של השחקנים אינם רואים את הקופה מתאיידת, כי הם מציעים לשחקן ב/ הצעה הוגנת. ההצעה השכיחה ביותר היא 50% לכל שחקן. מדוע שחקני ב/ דוחים הצעות לא הוגנות? כי הם מעדיפים לא לקבל דבר מאשר לקבל הצעה מעליבה. ההוגנות היא חלק מן המשחק הכלכלי.