הר לעמק 2016, שלושה מקצים כל אחת.

​

ולי קולס מספרת:

זו הפעם הראשונה שלי.

התרגשות גדולה, תיק ענק וקבוצה מהממת שעוד תתגלה כמהממת ביותר.

המקצה הראשון : כמו לידה ראשונה. אני חושבת שאני יודעת לקראת מה אני הולכת אבל מגלה שממש לא.

גם כאן כמו לקראת לידה יש הכנה. מחנה אימונים רציני שמחזק את הכושר הגופני והמנטאלי כאחד. כמו במפגש האחרון של קורס הכנה ללידה , גם כאן המפגש האחרון מלא בטיפים מהמאמנת ומהוותיקות.

אני יודעת שההזנקה בשעה 11:00, עכשיו כבר 13:00. חם בחוץ , אני שותה קצת ולא מספיק כדי שלא יהיה לי פיפי (אני שונאת שירותים ציבוריים...) , מלא אנשים, אנרגיות בשמים, אני מוחאת כפיים למי שאני לא מכירה מתרגשת בשבילו כאילו גדלנו יחד.

יוצאת לריצהשמש, חם, אנשים, השלוקר לא יושב טוב, אין צל, אני מתעייפת מהר מידי, יש לי פיפי, אנשים עוברים אותי, מדברים איתי, אין לי כוח, לוהט לי, כואב לי, יש לי רעש בראש, עכשיו זה זמן לג'ל ? מה פתאום עכשיו זמן איזוטוני, לא...זה הרגע למים קרים על הראש, זה לא נגמר...

שמישהו יביא אפידורל עכשיו !

​

זה הזמן לשתות.

סוף סוף נגמר. החברות מחכות שואלות איך היה, אני לא זוכרת מה אני עונה,

ארטיק.

שקט.

מקצה שני : כמו בלידה שנייה. כבר יודעת לקראת מה אני הולכת. מבינה שהקשר עם הפרטנרית חשוב מאין כמוהו, מבינה שהיא מקור כוח חשוב. מדברות לפני יציאה על ציפיות. מחליטות על הקשבה הדדית ושבשום אופן לא נפרדות. הירח מלא, השמיים מלאים בכוכבים, הטבע קורא לנו ואומר : לכו על זה, פשוט תהנו. שדות תירס, חורשה לצדינו, רוח נעימה מלווה אותנו – היא בעדנו, מידי פעם נאמרות כמה מילים ובעיקר שקט. אנחנו יחד -  הנשימה מסונכרנת, אנחנו נושמות באותו הקצב. מאטות לפעמים, מאיצות כשאפשר. נגמר. מקסים, תחושת סיפוק מטורפת. הייתי ממוקדת והייתי יחד.

​

מקצה שלישי : כמו לידה שלישית. כבר יש שני הישגים, עוד אחד זה אפשרי אני יודעת. בלי מחשבות שהולכות לאיבוד, בלי שיחות הכנה, פשוט נוכחות. 100% נוכחות. יוצאות יחד. מרגישות אחת את השנייה, מרשה לעצמי לא להיות חזקה ולא להיות מעולה אלא פשוט להיות. מסוגלת לבקש להאט ומסוגלת לאמר "תמשיכי, אני מאחוריך", מבינה שזה לא פחות ולא יותר. במהלך הריצה אני נזכרת שיצאתי למסע הזה במטרה לפגוש את עצמי, לא בשביל המחיאות כפיים ולא בשביל שיגיבו. יצאתי כי רציתי להתנסות במסע של הקשבה פנימית, מיקוד, חמלה גם במצבי לחץ. עוד רגע וזה נגמר. קשה לי אבל הפרטנרית שלי איתי, ועץ התותים משמח אותי בדרך, ועץ שמצל אומר לי :"הכל בסדר עוד מעט נגמר". וזה נגמר. והבכי מתחיל, איזו התרגשות איזו הקלה, עוצמות בלתי ניתנו להכלה מציפות אותי.

נפגש בשנה הבאה והפעם עם מחיאות הכפיים, כי זה פשוט משמח.