מיכל נחום משתפת אותנו בחוויותיה

אחרי שנים רבות בסטודיו עברתי לגור ברחובות. בכל המסגרות שנרשמתי אליהם לא מצאתי את האנרגיות, השליחות והאחווה שיש לנו כאן בסטודיו. לאחר הפסקה של 4 שנים של געגוע, הבנתי שמשהו היה חסר לי בחיי. דיברתי עם דליה, חזרתי, נרשמתי והתקבלתי לקבוצת ״שליחות הסטודיו להר לעמק״!

 

 

הר לעמק שלי - מיכל נחום

אחרי שנים רבות בסטודיו עברתי לגור ברחובות. בכל המסגרות שנרשמתי אליהם לא מצאתי את האנרגיות, השליחות והאחווה שיש לנו כאן בסטודיו. לאחר הפסקה של 4 שנים של געגוע, הבנתי שמשהו היה חסר לי בחיי. דיברתי עם דליה, חזרתי, נרשמתי והתקבלתי לקבוצת ״שליחות הסטודיו להר לעמק״!

הסיפור של הר לעמק שלי מתחיל כאן:
3 מקצים, 37 ק"מ, 24 שעות ריצה והרבה הרבה זמן למחשבות.
 ההתרגשות החלה כבר יומיים לפני היציאה. ההכנות, ההודעות בוואטסאפ, התכנונים, הרכבים, שעת היציאה, הצימרים והחלוקה למקצים חילחלו אט אט והחוויה התחילה עוד לפני שיצאנו.
בערב הראשון אצל ראובן ביסוד המעלה, ארוחת הפסטה, היין והג'קוזי רק הגבירו את ההתרגשות לקראת הבלתי נודע, היום שלמחרת - המרוץ הגדול. 22:00 בלילה כיבוי אורות ואני מתחילה להסתובב מצד אל צד במיטה. מי יכול בכלל להירדם.

המקטע ראשון שלי, דגי דפנה לקיבוץ שמיר, 12.5 ק"מ
את המרוץ שלי התחלתי בדגי דפנה לקיבוץ שמיר שבחלקו עליות ועוד עליות ונראה שהן לא נגמרות.
כשנגמר האוויר, אני נעצרת לשניות מסתכלת מטה, מביטה על הנוף המדהים ויודעת שלחזור לסטודיו זו הייתה החלטה הכי נכונה בשבילי. זה לחזור הביתה. זה לחזור לטעם החיים. זה לחזור לחוויות מעצימות. זה  לאתגר את עצמי עוד ועוד ובסוף לחוש את התחושה הזו, המשכרת, לתחושה של עוצמה, לתחושה של ניצחון, לכוח.

חולפים על פני רצים אחרים, מחייכים, מעודדים ומאחלים בהצלחה. קוראים "כל הכבוד". אנרגיות עוטפות אותי ורגליי קלות כרגלי איילה והכאב נעלם. עוד מעט זה מסתיים.
אז אני לא מוותרת. ממשיכה לרוץ את הירידה זרועת האבנים לקיבוץ שמיר. ירידה שלא נגמרת, אבל אני יודעת שיש סוף שבו מחכות לי דליה וחברותיי לקבוצה.

סוף שבו אמסור את הצמיד למיכל ואחרי 10 דקות אשכח את הקושי, הכאב, החום והעייפות ובמקום זה תמלא אותי תחושת אושר עילאי וניצחון. מחייכת לעצמי וממשיכה.

המקטע השני שלי, עילבון-אל בטוף, 12.5 ק"מ
לילה. פעם ראשונה, אבל אני לא לבד. דליה ושרה רצות איתי. אני מתרגשת. חושך. רודפת אחרי אלומת האור שמתווה לי את הדרך. בהתחלה לא בטוחה בצעדיי וחוששת למעוד. מרימה רגליים ומתרגלת. סטיק לייטים וחצים מוארים מסמנים את הדרך וכשאין אף רץ בסביבה אפשר לשמוע את קולות הטבע. מדהים. ירח מלא מלווה אותנו. מחייך אלינו ומעודד להמשיך. ברקע אני שומעת קולות של זיקוקים, כנראה באחד הכפרים הרחוקים יש חתונה. מסוק שטס נמוך משתלב בשקט והבהוב אורותיו זורק אלומות צבעוניות על הדרך. אני לא מרגישה לבד גם אם אין רצים אחרי או לפני, אני יודעת שבמרחק של 1 ק"מ קדימה או אחורה יש עוד רצים. הפחד אינו קיים.
העייפות זו תחושה שאינה מוכרת ולרעב אין מקום. אני ממשיכה בקצב קבוע והיעד – אל-בטוף.
סוף כל סוף אגיע גם לאל-בטוף ואחר כך אזכה למקלחת חמה ואולי לשעת שינה.
 
מקטע שלישי ואחרון שלי, בית שערים כפר יהושוע, 11.5 ק"מ
קתרין פרשה מהמקטע ואני לבד. לא הצלחתי להרדם.
אני כמעט 24 שעות ללא שינה. אני נרגשת, לחוצה. איך אעשה זאת לבד? בחושך? 4 לפנות בוקר ודליה מלווה אותי לתחנה.
אני יוצאת ומקפידה להבחין בחושך בשלטי החיצים הזוהרים והסטיק לייטים שתלויים על העצים, העמודים והגדרות לאורך הדרך.
אסור לטעות. טעות זה אומר לחזור חזרה.

רצה לאורך השדות והפרדסים, חוצה מעברי פרות, חוצה את הגשר לכפר יהושוע והשחר מפציע. בכניסה לכפר יהושוע מתברר לי שיש לי עוד 4 ק"מ לפחות.

אני קצת מתבאסת. חשבתי שיש פחות. ריח הפרות וניחוח הזבל מקדם אותי בברכה, אני נושמת אותו אל תוכי וממשיכה לשדות האינסופיים, למעברי המים שבדרך. השמש עולה ואני עוצרת לצלם.

מודה ליקום על הזכות שנפלה בחלקי לעשות את המסלול המקסים הזה, ליהנות מיופיו של המקום ולחוש את נופי הארץ תחת רגליי. חושבת על המסלולים הנפלאים שעשיתי במהלך היום ואכן - בורכתי.

לחזור לסטודיו ולהיות חלק מהחויות והאתגרים שדליה מציבה בפנינו. להיות חלק מקבוצה מדהימה, תומכת, ומעצימה. להיות חלק פעיל בכל הפעילויות הללו, להציב ולהשיג בכל פעם קצת יותר ובנקודת הסיום לחייך, להרגיש את השמחה שבלב ולומר – עשיתי את זה! להביט אחור אל ועל הדרך הארוכה ולהיות גאה בעצמי וכל זאת בזכותן של חברותיי המדהימות, המכילות והמחזקות ובזכות דליה, המאמנת שלא עצמה עין במשך 24 שעות. קיבלה כל אחת ואחת מאיתנו בסוף המסלול עם חיבוק, חיוך ובקבוק מים. דואגת ומחייכת, תומכת ומחבקת. אם לא אתן, זה לא היה קורה. תודה.

 

 

לצפיה באלבום התמונות שלנו מהר לעמק 2015 לחצו כאן