איך התחיל הרומן שלי עם יוגה? מאת ציפי טאוב

דליה עלתה על זה שאני בחופשה בין עבודות.

שבת בערב מדברות ב-SMS.

דליה: מחר ב-8:00 שיעור יוגה בסטודיו?

ציפי: תודה דליה שחשבת עלי, אבל לא מתאים.

דליה: אז 9:00?

ציפי: דליה אני לא בישוב...

דליה: אז יום שני?

ציפי: לא מתאים, יש לי תכניות אחרות.

דליה: אז שלישי?

ציפי: דליה, השעה היחידה הפנויה יום רביעי 6:00 בבוקר.

אתם יודעים איך זה בחופש, מאוד עסוקים...

אחרי 3 דקות:

דליה: עמליה שמחה מאוד לוותר על השעה שלה עבורך!

 

וכך התחלתי.

אבל עכשיו ברצינות.

לפני 20 שנה עברתי פציעה קשה בקרסול ימין. ניתוח, ברגים, פלטינות, קביים חצי שנה בגבס. מאז האיזון הפנימי הופר והביסוס הקונסטרוקטיבי (אני אדריכלית במקצועי) כבר לא משהו. הכל כואב. מאוד אוהבת לעשות ספורט אבל מלווה בכאבים.

דיכוטומיה תמידית של כמה ומה לעשות. כי אח"כ כואב ומאוד.

בקיצור, ביוגה דליה לא שותקת לרגע.

כולכם בטח נשטפתם במים מלוחים ומים מתוקים מהנהר ומהים, שקעתם לבוץ הכי עמוק להצמיח את פרח הלוטוס המופלא.

ותנוחת הלוחם? מכירים? לצאת באומץ לדרך חדשה.

אני בטוחה שזו התנוחה האהובה על בוגי, אפילו התחיל להגיע פעמיים בשבוע. אם מישהו יבדוק את היומן שלו, בטח יגלה שזה לפני הפ.ע. שלו עם ביבי.

חוץ מזה, ידעתם שיש לכם המון צבעים בגוף? ירוק, אדום, צהוב, סגול, לא זוכרת איזה ומה שייך לאן.

אבל כל הזמן מזכירה לנשום עמוק, לשלוח את האויר הנקי למקום הכואב בגוף.

לא יודעת איזה צבע נשמתי, אבל נשמתי הכי חזק שאני יכולה.

אחרי שלושה - ארבעה חדשים, פתאום שמתי לב שאני כבר לא מתעוררת עם הצעקות האלה שהיו לי בכפות רגליים, שאני הולכת איתם כבר כמה שנים.

לא יודעת מה קורה בשיעור הזה. זה כמו להנביט נבטוטים, כל שיעור נובט נבט אחר.

וכל שיעור אחת מעשרים ושש העצמות שבכף הרגל מקבלת חיים וצבע משל עצמה.

אז אני כנראה אמשיך להגיע, כי הריפוי העצמי הזה עלי עובד ואני רוצה להמשיך לתת לו מקום.

דליה, תודה שלא הרפית ולא ויתרת.

אוהבת אותך על מה שאת ומי שאת.

תודה על הדרך החדשה שפתחת לי.

נמסטה.