המסע לאיירון מן של אדר ברשדסקי שהעז, הצליח וניצח
(באופן סמלי בשלושה חלקים)

ההחלטה

בתקופת הצבא, באחד מימי הספורט שמעתי לראשונה על טריאתלון איש הברזל, המרחקים ומה שזה עושה לאנשים.

מאז אמרתי לעצמי "יום אחד אני אעשה את זה". את המשפט הזה אמרתי בזמנו על הרבה דברים, אבל משהו בסיפור הזה לא יצא לי מהראש כמו השאר.

כאשר השתחררתי חשבתי לאן לטוס. כולם שואלים אותך: "נו מתי אתה על המטוס?" וכו/. אך אני לא ממש הצלחתי להבין לאן לטייל, ולמה? מה אני אקבל שם שיעזור לי להתחיל את החיים בצורה המתאימה לי?

ישבתי וחשבתי ולא הצלחתי למצוא תשובה. עד שזה נפל לי. אני אעשה איש ברזל במקום!   קצין משוחרר עם עודף משקל, שמעולם לא רץ יותר מ-10 ק"מ מחליט שהוא נהיה איש ברזל. מיותר לציין שהרבה אנשים ראו בזה משהו חולף, שעוד יום- יומיים אני אקלוט בכמה מרחק מדובר ואשכח מזה באלגנטיות. אבל אני חשבתי אחרת...

 

התהליך

החלטתי להתחיל בטריאתלון ספרינט בקיסריה. עם תכנית אימונים של דליה קולדהם וההורים, שהם בוגרי הסטודיו וטריאתלטים וותיקים.  דליה  וקרלוס אירחו אותנו בלילה לפני בקיסריה ודליה נתנה תדריך מפורט לגבי החלפות, תכנית אכילה וחלוקת אנרגיה. היה קשה אבל מדהים! היום אני יכול להשוות את התמונה שקיבלתי במתנה מדליה לסיום לתמונת הסיום של אוסטריה, (הצמיג שלי הפך מצמיג שטח לצמיג כביש). משם ידעתי, אני נכנס בכל הכוח.

אחר כך דיברתי עם חבר טוב שהשתתף בתחרות שנה קודם ע"מ להבין מה עושים להמשך. הוא חיבר אותי למאמן ויצאתי לדרך.

מתחילים מהמצב בו אתה נמצא, אני יצאתי לריצות נפח של בין: 8-12 ק"מ, ובניית סגנון שחיה מתאים. לאחר שקניתי אופניים התחלתי לרכב, גם כן, מרחקים של לא יותר מ- 30 ק"מ.

לאט לאט, המרחקים עולים, הקצב עולה. התזונה משתנה. מה לפני? מה אחרי? מה באמצע... פתאום אני אוכל בריא, כי רון (המאמן) אומר שצריך ויטמינים, ולא להעמיס, ובשום אופן לא אוכלים מתוק בלילה. ולפני שמישהו קולט אני בן אדם אחר לגמרי. מבפנים ומבחוץ.

בערך אחרי 3 חודשים זה כבר משתלט עלי לגמרי. כל הכסף הולך על בגדי ספורט, ציוד, תוספי מזון, בדיקות גופניות וכל מה שנוגע לעסק הזה.

לקראת הסוף, אני מוצא את עצמי בין 2 עבודות ואימונים של 10-13 שעות ביום כמו למשל 140 ק"מ אופניים ולאחר מכן 20 ריצה (על זה מוסיפים חימום, שחרור, מתיחות ותרגילי בטן, יום עבודה מלא) עד לתחרות מעולם לא עשיתי את המרחקים באופן מלא או מרתון מלא, מה שיצר לי מכשול נפשי קל. כאשר אתה מסיים יום כזה אתה תשוש מאוד וחושב: "אם זה קשה לי מה יהיה באוסטריה??"

 

התחרות

 בלילה שלפני, כאשר לא משנה מי אתה, אתה בלחץ. אני מקבל טלפון מדליה, היא כהרגלה מעודדת, מכניסה לפרופורציה ונותנת טיפים אחרונים, "פיין טיונינג". בעצתה אני מעלה את היחס בין משקה איזוטוני למים רגילים (מה שעזר לי מאוד להתמודד עם החום הכבד) ונזכר שבסוף אני פה כי אני אוהב את זה! "אל תשכח ליהנות כל הדרך" היא אומרת. "אל תחשוב מתי זה נגמר אלא כמה כיף שזה עכשיו". אין ספק, הניסיון עושה את שלו.

מילת המפתח היא לזרום! לא להשתולל, לא לנסות לתפוס את מי שעוקף, לא להקפיץ דופק. אתה לא יכול לנצח את כולם! רק את עצמך (לפחות בפעם הראשונה) המוטו שלי היה :" לאכול, לישון, לשמור על דופק נמוך"

בבוקר התחרות הלב דופק. ובאופן אירוני השעון לא! כל האימונים התבססו על דופק ומהירויות. בלי זה אתה מרגיש אבוד ב- 180 ק"מ. ועכשיו הוא לא עובד.

בהזנקה, ההתרגשות בשמיים, אתה לא מאמין שאתה באמת עומד לצאת ליום שלם של מרוץ. התותח יורה ב- 07:00 בדיוק ויצאנו לדרך!

השחייה בתוך מכונת הכביסה היא חוויה מוזרה, זה לא כמו בארץ עם 200 איש, זה כמעט 3,000! אנשים מטפסים עליך, בועטים בך, המשקפיים נופלים אבל אתה בשלך. 400 מ/ אחרונים היו בנהר, רעש המעודדים חודר את המים ואתה מגביר קצב.

יציאה לאופניים והחלק העיקרי של איש הברזל מתחיל. השאלה הקשה ביותר לאיש ברזל היא  כמה לתת ברכיבה וכמה לשמור לריצה. בשביל זה צריך להכיר את המגבלות ולא להיכנע לסביבה.

האוסטרים כהרגלם היו מאוד מאורגנים ודאגו לתחנות רענון ברמה גבוהה מאוד (מים, איזוטוני, קולה, חטיפי אנרגיה, בננות, ג/לים ושוב מים ואיזו)

באמצע הרכיבה, מתחיל גשם כבד ואירופאי. מה לעשות, גם עם זה מתמודדים. לאחר 90 ק"מ ההורים שלי הפתיעו אותי בשעון Garmin חדש להמשך התחרות. זה מאוד עוזר לך והסיבוב השני היה מהיר יותר. לאחר 1:15 ש/ שחייה ו 5:40 ש/ רכיבה אני לפני המרתון!!

הרגליים רדומות, אתה כבר לא בטוח מה קורה מסביב אבל אתה ממשיך. אני יוצא לרוץ ומרגיש הכי טוב בעולם!!

בריצה, המחשבות מתחילות לרוץ בהילוך גבוה.. כל החיים עוברים לך בראש, תמונות ילדות, משפחה, שירים, סרטים, דברים שאף אחד לא יודע ודברים שאתה מקווה שאף אחד לא זוכר.. פשוט הכל וזה מדהים.

אחרי בערך 20 ק"מ נגמר לי הכוח. פשוט נגמר, כמו מכונית מרוץ על בטריות. שם אני אומר לעצמי "זהו, על זה דיברו, מכאן זה בראש לא ברגליים. והאמת, זה נכון. פשוט המשכתי והמשכתי עד ל-5 ק"מ האחרונים שם אתה מקבל פתאום עוד כוח ונלחם ברגליים! יותר מהר, יותר מהר ויותר מהר!! רק לא להיתפס, מהר אבל לשמור על הרגליים. בסיום אתה נותן את הספרינט האחרון.

עם דמעות בעיניים אני מקבל דגל מאימא וחוצה את קו הסיום. עם הדגל באוויר. רגע שמסכם שנה מהחיים ומסמן את כל השנים שעתידות לבוא. הרגע המכונן שבו אתה מבין שאין can/t יש רק CAN  !