החוסן הנפשי נמצא בתוכי מאת חיה בן יעקב

דליה היקרה,

ביקשת שאכתוב על פריצת הדרך השנה, ואני מרגישה שיש הרבה מה לשתף, במיוחד לנוכח השנה המאתגרת שעברה עלינו. בכל התחומים שבהם עסקתי – אם זה ברכיבה על אופניים, בהר לעמק, בליווי שליחות אחרות, בהיכרות עם נשים כמו עינת במסלול האופניים בתל אביב, ועוד ועוד – הייתה תחושת פריצה והתפתחות. אבל דווקא הפעם, אני רוצה להתייחס לפריצת דרך יותר עדינה, פחות בולטת לעין הזולת.

בבוקר יום שישי, חוויתי חוויה מיוחדת מהצלילים שהגיעו מהעלים ביער מאחורי הסטודיו. הגעתי לאימון בתחושת דאון שאינה ייחודית רק לי, ובטח לא רק לימים האלו. בדרך לאימון, כשהייתי באוטו, הציפו אותי רגשות של תסכול מחופש של שבועיים שלא הביא איתו עניין, של ייאוש מכך שבני חוזר למילואים ולעזה, ושחתני גם הוא חוזר למילואים. אני עוברת במכונית ליד מניין תפילת השחרית של יום שישי ליד כיכר החטופים, והמספר 309 מרחף באוויר – כמה עוד?

המצב ברור ואין טעם להרחיב. אנחנו בתקופה של דאון, עצב, חורבן. יושבים לפני תשעה באב, "הצום השחור", ואני חושבת לעצמי, לא צריך שבוע מיוחד לזה, כי כל שבוע מרגיש כמו "שבוע שחל בו".

כשחניתי את האוטו, חשבתי על משהו שלמדתי השנה: אם אני יודעת שכאשר אני נמצאת בטבע אני חווה שלווה, אז גם ההיפך נכון – אני יכולה להכניס את עצמי לטבע כדי להביא על עצמי את תחושת השלווה. חציתי דרך היער מאחורי הסטודיו, והחושים שלי התעוררו מיד לצלילים – של הציפורים, של העלים הקראנצ'יים, של הרוח המלטפת את העלים מעל ראשי. איזה ברכה הוא המיני יער הזה ליד הסטודיו. כמה נעים לדעת שאני יכולה לסמוך עליו ועל עצמי, לדייק במה מרגיע ומייצב ברגעים של חוסר יציבות.

אם אני חושבת על פריצות הדרך השנה – היו כמה חיצוניות: דברים גדולים כמו רכיבת קליטים או דברים קטנים כמו החזקת הרגליים בעלייה לכלב מביט מטה. אבל הפריצה החשובה ביותר היא החוסן הפנימי שנובע מהידיעה שהתשובות נמצאות בתוכי.

אז אני רוצה להודות ליער, לסטודיו, למשפט שכתוב בסטודיו:

*"Kindly take responsibility for the energy you bring to this space"*

ולפריצה הפנימית שמחזיקה אותי יום יום, "אף על פי כן".

תודה דליה,

באהבה חיה♥️