• Dalia Coldham

השמיים הם הגבול - הסיפור של צביקה גוטליב

Updated: Aug 8

זה היה יום חורף יפה כשראיתי אותו הולך בקושי בשביל הכניסה לסטודיו, גבר רזה וגבוה, חובש כיפה, עם רגליים דקות כגפרורים ופנים מחייכות.

צביקה סיפר לי שבגיל 33 נפצע קשה בפיגוע ירי. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ובכל רחבי הארץ היו פיגועים, פיגועים באוטובוסים, במקומות ציבוריים וגם הרבה פיגועי ירי. על הרכב שלו נורו עשרות קליעים, משני כלי נשק אוטומטיים. באורח נס, פגעו בו רק שני קליעים. קליע אחד בכתף, סמוך לצוואר ולעורק שעולה לכיוון הראש – למזלו הקליע פיספס במספר מילימטרים את העורק. קליע שני פגע במותן הימנית מאחור, והתפזר בגב התחתון. הקליע הזה גרם לנזק המשמעותי. בעקבות הפיגוע צביקה היה משותק מהמותן ומטה ולא היה מסוגל להזיז כלל את הרגלים. לאחר שני ניתוחים, חודש אישפוז במחלקת נוירוכירורגיה ועוד שלושה חודשים בשיקום אורתופדי השתחרר כשהוא מסוגל להתנועע בעזרת קביים. אחרי השחרור הוא המשיך בשיקום הליכה, ובסוף התהליך הגיע למצב שביומיום הוא מסוגל ללכת הליכות קצרות על משטח ישר ללא קביים, אך ללא יכולת לשמור על שיווי משקל ולעלות במדרגות ללא תמיכה.

גם בשחרור וגם בהמשך, כמעט כל איש מקצוע שמבין בתחום המליץ לו לעסוק בספורט, אך צביקה לא הצליח להתמיד – כשבכל פעם הוא מתחיל ומפסיק לתקופה ארוכה, עד לניסיון הכושל הבא. בקיץ האחרון, במהלך טיול באוסטריה, אישתו עידית הפעילה עליו לחצים קשים מנשוא להתחיל לטפל בעצמו בכלל, ולהתחיל לעסוק בספורט, בפרט. בחוסר ברירה הוא התחייב לעשות זאת. עברו עוד מספר חודשים ועוד נדנודים מצד עידית, ולבסוף הוא פנה לפיזיותרפיסטית שלו שאמרה לו שהיא לא יכולה לעזור לו יותר ושילך למישהי שקוראים לה דליה קולדהם. אז הוא בא אלי.

האמת, לא ידעתי מאיפה להתחיל, אז התחלתי מאפס. הבאתי מהסטודיו מזרון לגינה, לאוויר הפתוח, ואמרתי לו – בוא נתחיל! התחלנו לעבוד, לחזק שריר שריר, להגמיש, למתוח, להכניס חיים ותנועה לגוף מנוון, ללא טונוס שריר בכלל. גוף כואב, כאבים שהיו מעירים אותו באמצע הלילה ומשאירים אותו ער.

באותו בוקר הבחנתי שדווקא כשחשבתי שאין מה לעשות, יש הרבה שהוא יכול לעשות. אמרתי לו שהוא בכלל מתחזה, סתם פדלאה שניצל את הפציעה כדי להתחמק מפעילות ספורטיבית. מאותו רגע, נשבר הקרח בינינו והתחלנו לעבוד כצוות. שלחתי את צביקה לד"ר יוני ירום, רופא הספורט המלווה אותי שנים רבות. יוני התקשר אלי כשצביקה היה אצלו. זו היתה הפעם הראשונה שיוני מתקשר אלי כשמתאמן שלי נמצא אצלו ושואל אותי מה אני רוצה ממנו. ביקשתי – "תן לי אישור לעשות איתו מה שאני רוצה!" יוני אמר שגם אם אצליח להעלות אפילו במעט את טונוס השרירים של צביקה, איכות חייו תשתפר בצורה משמעותית והכאבים יפחתו. בקיצור, הוא נתן לי אישור לעשות כל מה שאני רוצה.

מהרגע שקיבלתי את האישור התוכנית שלנו נבנתה מאימון לאימון. כל רגע במחיצתו של צביקה המצאתי עוד תרגיל מותאם לו, וכל יום העלינו קצת את עצימות התרגילים. תוך כדי אימון רשמתי טבלאות עם תרגילים, צילמתי והסרטתי אותו כדי שיוכל לעבוד על התרגילים בבית, כשהוא מבטיח לי שלא יהיה אפילו יום אחד שהוא מדלג על אימון.


תוך כדי האימונים התחלתי להכיר את צביקה. את התשוקה שלו לאסטרונומיה והעבודה עם נוער שוחר מדע, מהסיפורים שלו התחלתי להכיר את המשפחה החמה והתומכת, היו לנו שיחות על נסיעות לחו"ל, על ילדים, ועל החיים בכלל.

צביקה עבד יום יום בבית, עם משמעת ברזל, בתוכנית האימונים שבניתי לו, ואפילו בזמן הקורונה לא הפסקנו להיפגש ועברנו לאימונים בזום. את הטבלאות שאני כתבתי צביקה העביר למסמך משותף במחשב, וכך יכולתי לראות כל יום את ההתקדמות שלו – משכיבת סמיכה אחת הגענו ל-12, מרגליים שלא יכלו לשאת אותו בעמידה רצופה לעמידה בשיווי משקל על רגל אחת. איכות החיים היומיומית שלו השתפרה משמעותית – נעשה לו הרבה יותר קל להתנועע וללכת, לעלות ולרדת במדרגות, לעמוד במקום ולשמור על גוף זקוף, ורמת הכאב ירדה.

אחרי שלושה חודשים, כשראיתי את צביקה מצליח לעלות במדרגות ללא תמיכה, אמרתי לעצמי – אולי הוא יוכל לרכוב על אופניים? ידעתי שאופניים יתנו לו את תחושת החופש והמרחב שכל כך חסרה לו. רעדתי מפחד כשעלה על האופניים, פחדתי שהוא לא יהיה יציב ושהרגליים שלו לא יישאו אותו והוא יתמוטט. אבל הוא עשה זאת!! אז קנינו לו אופניים חדשים והתחלנו לרכוב, העלינו מרחקים ויצאנו ל"רכיבת קפה" וחשיבה על אתגרים מעצימים. כשאמרתי לצביקה שהוא יעשה טריאתלון, הוא צחק עלי, בכלל לא ידע מה זה בכלל ומה אני רוצה ממנו.


חודש לאחר מכן, צביקה השתתף ב״דליאתלון״, המיני טריאתלון של הסטודיו, הוא רכב על אופניים, שחה בבריכה ורץ בעזרת מקלות הליכה! צביקה ללא ספק היה הגיבור שלי באירוע הזה. בעקבות האירוע ילדיו, אשתו, הוריו ושאר בני המשפחה נחשפו להישגים שלו והוא הפך למקור השראה עבורם.



כחודש לאחר מכן מצאתי את האומץ להציע לצביקה להצטרף לרכיבת שטח במסלול טבע יפהפה, כשהוא ילווה באופניים את מתאמני הסטודיו הרצים בהר איתן. כל הלילה לפני חששתי אם לקחתי אותו צעד אחד רחוק מידי, ומה יקרה אם צביקה ייפול בשטח. אך הסיכוי שהוא יזכה לחוויה של חופש ועוצמה גבר על החששות וידעתי שפיזית וטכנית הוא מוכן, הוא רק צריך להאמין בעצמו. צביקה סיים את המסלול בעלייה האימתנית, כשחבריו לסטודיו מוחאים לו כפיים.

לאחר הרכיבה כתב לי צביקה: "היה לי כיף לרכוב בטבע באוויר הבוקר המדהים ובנופים עוצרי הנשימה. האפשרות לרכוב במהירות, לנשום את האויר הצח ולראות את המראות היפים נתנה לי תחושת חופש אמיתית. היה כיף לעמוד באתגר ספורטיבי נוסף."


צביקה אתה גיבור אמיתי!

דוגמה למשפחתך ולכל אדם שלא מאמין ביכולות שלו.

אני כל כך גאה בך, על הדרך, על האומץ, על שבטחת בי שיהיה בסדר ועבדת בפרך בתוכנית שלי עם משמעת ברזל. על שאמרת כן לאתגרים שהצבתי לך, צמחת מהם וקיבלת במתנה איכות חיים טובה וחופש נפשי.

לא סתם אתה עוסק באסטרונומיה, בשבילך באמת השמיים הם הגבול!


עקבו אחרינו

הסטודיו של דליה קולדהם

בואו אלינו

כתובת: פשוש 368 מכבים, מודיעין מ"ר

טלפון: 054-4615166

מייל: dalia@daliastudio.com

            שעות פתיחה:
א-ה: 6:00-22:00 ו: 6:00-16:00

  • Facebook Social Icon
  • Pinterest Social Icon
  • YouTube Social  Icon
  • Instagram App Icon

 2017 הסטודיו של דליה קולדהם  ©