על פי מהות היוגה אהבה אינה רגש אלא מצב תודעתי.
אהבה איננה ההיפך משנאה. לאהבה אין היפך- אהבה היא אהבה. מתארים אותה כחוויה של הורה לילד- אהבתו של ההורה אל הילד אינה מותנית בדבר, ההורה לא יאהב את הילד פחות או יותר אם יקרה דבר כזה או אחר (במקרים שאינם פתולוגיים כמובן) ולכן אהבתו היא אהבה ללא תנאים- אהבה כמצב תודעתי (שיכול להשאר לאורך זמן) ולא כרגש (שיכול לחלוף עם הזמן).
פתגם צרפתי אומר "כשמסתכלים בשעון האהבה נגרמת"- הכוונה היא שכיוון שאהבה היא מצב תודעתי היא נמצאת מחוץ לזמן. כשאנחנו מאוהבים אין לנו יום או לילה, לא אכפת לנו להיות עייפים או רעבים. כל עוד נוכל להיות בקרבת אהובינו נוותר על מימד הזמן כשאנחנו חווים מצב תודעתי של אהבה.
ברוב המקרים בשלב מסויים יש לנו תחושה ש"האהבה נגמרה" אבל איך זה יתכן? הרי אהבה היא לא משהו שאפשר לכמת (מלשון כמות) ולכן איך יכולה האהבה להגמר?
האהבה לא נגמרת, אבל היא לוקחת על עצמה בחלוף הזמן צורה ומבנה המוכתבים על ידי המציאות.
ניקח לדוגמה יחסים רומנטיים,אחרי תקופת ההתאהבות כשהיחסים מתהדקים והדברים הופכים לשיגרה נוצר מצב בו פעולות מסוימות הופכות לחובות, או נורמות מוכתבות על ידי דפוס או התניה מסויימים ומכאן נוצרת התחושה של חוסר באהבה.
כשמימד
הזמן נכנס לתמונה (מתי צריך לאסוף את הילדים, באיזו שעה נפגשים לארוחה ועוד כל מני דוגמאות שגרתיות מחיי היומיום). כשחיים לפי לוח זמנים קבוע, כשהחיים הופכים לרשימת משימות ומטלות מימד הזמן הופך את הדברים למובנים ומכאן שהם נעשים מתוך הרגל, דפוס, ולא מתוך ההוויה הנפלאה של ההתאהבות.
הסוטרה אבהיאסה (עשייה) ואירג'ה (אי עשייה) והרעיון של תרגול ללא מתרגל הם דוגמה מצויינת למושג האהבה-
איך אפשר ליצור מערכת יחסים ללא "אני"? הרי אם ניצור יחסים מתוך "אני" תמיד נמצא שם כוח, חוסר אהבה, התאמות משני הצדדים ותמיד יהיה צד אחד חזק יותר שמכופף את הצד האחר ביחס לעצמו- אלו מעין משחקי כוח.
איך אפשר ליצור פעולות או יחסים ביומיום ללא ה"אני"? ללא העושה? יחסים ללא "אני" הופכים לאפשריים כשהם עובדים על אותו המשקל של אבהיאסה ואירג'ה, האלמנט היחידי שעליו לזוז הצידה הוא אלמנט ההזדהות עם ה"אני". זהו מסע אינסופי.
כשהיחסים נובעים מתוך ה"אני" כבר נמצא בהם מרכיב של כאב ואי נוחות. רק כשה"אני" זז הצידה נוכל לחוות חוויה של נוחות ואהבה עם האחר.
אהבה היא אולי הנושא שבו אנו מתעסקים הכי הרבה במחשבות, בכתיבה, באומנות וכו', הסיבה לכך היא שיש באהבה איכות נדירה כמו האיכות שיש בהארה (גם הארה כמו אהבה היא מצב תודעתי, מסע מתמשך ולא נקודה בסוף המסע).
באהבה ובהארה ה"אני" זז הצידה ולכן יש לנו תחושה של שקט, של דממה פנימה.
צ'אקרת הלב בהקשר לאהבה
לעיתים קשה לנו להיות בצ'אקרת הלב כיוון שאנחנו מחזיקים בדבר מסויים וכל עוד נחזיק בו לא נוכל להיות במצב תודעתי של אהבה: להיות באהבה לעולם, לחיים, להיות באהבה רומנטית וכו', לא תוכל להתרחש מציאות של אהבה כל עוד נחזיק בדברים (גם כאלו שמפריעים לנו בבן הזוג למשל) ומה מפריע לנו על פי המסורת? ה"אני".
ישנו מנגנון פנימי שיוצר דמות בתוכנו פנימה- "אני", ומרבית בני האדם חיים דווקא מתוך הדמות הזו ולא מתוך מצב תודעתי של אהבה, חיים בתוך דמות ולכן יש להם רצונות (שאני רוצה שהאחר יהיה כמוני), יש להם תכניות (אני מתכנן שהאחר יעשה כך או כך) ויש שם "אני"- איזה קונסטרוקטור פנימי המורכב מכל התרבות, כל הקארמה וכל ההתנסויות שלנו. אותו קונסטרוקטור מציע מה עלינו לעשות וכך אנו חיים מרבית הזמן בתוך היבט רגשי של אותו "אני".
אנחנו לא כל כך יודעים איך לחיות ללא ה"אני" עד שנכנסת לחיינו אהבה: כשאדם פוגש מישהו שהוא אוהב הלב שלו נפתח ויש לו תחושה שהכל שלם בחייו. השלמות הזו נובעת מכך שה"אני" זז הצידה. היה משהו באחר שגרם ל"אני" לקרוס והחוויה הזו פותחת את אנהאטה צ'אקרה (צ'אקרת הלב) ויוצרת חוויה של אושר עילאי והתעלות
אז מה עושים מחר בבוקר? איך מתחילים את תהליך ההפרדות מה"אני"?
הדבר היחיד שניתן לעשותו הוא להיות עם ההרהור פנימה. לפעמים, מספיק שנהיה עם השאלה על מנת שבתוכנו יצמח זרע של אהבה. לאורך הזמן וללא הפעלת כח הזרע הזה ינבט ויצמח מתוך מצע פנימי של אהבה.
לכן, אהבה היא מצב תודעתי ולא רגע או פעולה.
