כתבתו של אבירם שקד, כתב הספורט של מודיעין ניוז
5.6.19
אצל דליה קולדהם אין רגע דל. להוציא, כמובן, דל קלוריות. מי שימתין שבוע כדי לדרוש בשלומה, יקבל תשובה שתגרום לו לפקפק באובייקטיביות של הזמן. פעוט בן יומו יתבלבל לחשוב שעברה כבר שנה מאז שפגש בה. היא מדביקה את השומע בניחוח ההרפתקה אפילו כשהיא מתארת ירידה במדרגות. אבל הרבה אנשים מספרים שספורט בשבילם זאת דרך חיים, ואז, כשהם פורשים מכדורגל, הם משמינים ומשחקים פיפ"א. אצל דליה, דרך חיים היא ספורט. ואולי זה הסיפור. כלומר, אחד מיני רבים.
"כל כך הרבה קורה אצלי, היו לי כל כך הרבה נושאים מדהימים השנה, וכל פעם אני אומרת, וואיי, זאת כתבה, ה- כתבה.זה התחיל עם חיה, אישה מדהימה, אמא לחמישה ילדים מירושלים שרצה עכשיו מרתון. זה ממשיך עם רנה, מישהי שקראה את הבלוג שלי באורגון בארצות הברית והחליטה לעשות עלייה ולעבור לגור כאן כדי להתאמן אצלי שעשתה לא מזמן את טריאתלון הנשים בהרצליה והצטרפה אלינו למסע בקפיריסין. ויש את המסע בקפריסין!"
רגע, רגע, צריך לעשות סדר, מה היה ראשון?
"לפני שמונה חודשים מתקשרת אלי אישה בטלפון ומציגה את עצמה, ״שמי חיה בן יעקב, אני בת 49 וליום הולדת ה- 50 שלי אני רוצה לרוץ מרתון, בחרתי בך להיות לי למאמנת, תקבלי אותי?". היא הציגה את עצמה, "אני אמא לחמישה ילדים, דתייה, עובדת סוציאלית, קצת שמנמונת, אישה אמיתית". מיד אהבתי אותה ובמיוחד אהבתי שהיא כבר באה עם ההחלטה החשובה ביותר, חיה בחרה בי למאמנת שלה. ״את לא צריכה להסביר לי מי את ומה את שווה" היא אומרת לי "אני כבר בדקתי, חקרתי, החלטתי ואעשה כל מה שתגידי לי״.
אני לא בטוח אם זה מחמיא או מפחיד...
"המילה מאמנת באה מהמילה אמונה, היא מאמינה בי ואני מאמינה בה וזה כל מה שאנחנו צריכות כדי לצאת לדרך. יצאנו לצעידה סלאש ריצה ראשונה שלנו של 3 ק״מ, היה חיבור, היתה כימיה, היתה הבנה שאנחנו נכנסות לתקופת ״האינקובטור״ כמו שתינוק נולד והאם בוחנת אותו כל רגע כל דקה, כך אני אטפל בה, זו מחויבות ענקית של חיה להכנס אליה ושלי לטפל בה מחויבות הדדית, התחייבנו. חיה הגיעה לסטודיו מירושלים פעמיים בשבוע בשעה 6:00 בבוקר לתרגל יוגה, נשארה לאימונים אישיים בפילאטיס ופעם בשבוע בימי שישי הגיעה אלי לריצה הארוכה מהסטודיו וישר ממנה חזרה לסטודיו שאבדוק את מצבה ונעשה חיזוקים ומתיחות ואשחרר אותה להכין ארוחת שבת. לא מזמן היא עשתה את הבלתי ייאמן ורצה את מרתון ירושלים, 42.2 קילומטרים. הסיפור האמיתי הוא שמאז שחיה החלה באימונים איתי, היא התחזקה והתעצמה נפשית, היה לה האומץ לעזוב מקום עבודה שלא היה לה טוב בו, היא התקבלה לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים וכעת לומדת למבחנים. היא מצאה עבודה חדשה שיש בה משמעות של עשייה ונתינה שעושים לה ולזולת טוב, היא עומדת לחתן בת וכולה חיים ואושר אין סופי. אני מלאת גאווה בדרך שחיה עשתה ועושה. והאמת, בינינו, שהיא כבר עשתה את מרתון חייה, בלי קשר למרתון ירושלים".
ומה הסיפור עם רנה?
"הסיפור זה שבעלה קיבל, הם בכלל לא יהודים, הוא קיבל הצעת עבודה באינטל בארץ, היא אמרה לו עד שאני לא מוצאת מאמנת, יש אנשים שזה כמו רב, אני לא עוברת, אני לא יודעת אפילו איפה זה ישראל. היא התחילה להסתכל באינטרנט, לחפש את הרב הספורטיבי שלה, והיא מצאה אותי באינטרנט, היא תירגמה את כל מה שאני כותבת, בגוגל טרנסלייט, והודיעה לי שהיא באה. מאז היא נכנסה לכושר מטורף, היא כבר עשתה את הטריאתלון נשים, עשתה שינוי ענק בחייה, מאושרת, מאוהבת בארץ ברמות שלא רוצה לעזוב בחיים, עם בעלה והילדים. בעיני זה סיפור מדהים. ועכשיו חזרנו מטיול אופניים בקפריסין, דה גוד לייף טור. פעם בשנה אני מוציאה את הסטודיו לטיול ספורט, אבל מסוג אחר, להכיר אנשים, לטעום טעמים. אמנם רוכבים את הארבעים קילומטר ליום, אבל בכיף. מכירים אומנים בדרך, שווקים, פוגשים את הרועה צאן ואשתו והם עושים לנו חלומי במקום. זה היה הטיול שלנו. רכבנו בהרים, בים, תמונות מדהימות, עשיתי יומן מסע. חמישה ימים, שברנו את הרכיבה בשיט קייאקים, הגענו לחוף קסום"...
היינו עם רנה...
"אישה מדהימה. אישה אמריקאית, מאורגון, שבאה כל הדרך למודיעין במיוחד כדי ללמוד ממני ולהתאמן אצלי. היא אישה מדהימה והסיפור הזה באמת לא ייאמן. אני לא יכולה להאמין שהבלוג שלי הגיע כל כך רחוק והצליח לרגש אישה בארצות הברית עד כדי לשכנע אותה למעבר למודיעין עם משפחתה והתאהבות טוטאלית בארץ שלנו. הם פשוט לא רוצים לעזוב לעולם. היא לא שנה בארץ, והיא כבר אחרי טרי הרצליה. זה הישג מדהים, אבל זה יותר מזה, זאת החברות והחברה, והקשר, אני לא מכירה תרפיה לגוף ולנפש כמו שספורט עושה, באחווה, בחיבור, במיוחד באופן שבו אני מלמדת, לא מודדים מרחקים, לא מסתכלים על שעון, חווים, פשוט חווים, את החיים עצמם, בלי מאמץ, בלי מאמץ. אם אתה מתאמץ, אל, תלך, תוריד דופק, תירגע, הכל בנועם, עם חוויות שבדרך".
זה הרעיון שעמד מאחורי מסע האופניים לקפריסין?
"אם אני צריכה למצות את קפריסין, אז זה בעצם להוציא אנשים מהחיים שלהם, אפשר לטייל בהמון מקומות, בכל מיני סוגים של טיולים, אבל טיול ספורטיבי, זה לא דומה לשום דבר אחר. יש את האתגרים של העליות והירידות והפחד, אבל מצד שני, אתה מריח את הפרחים תוך כדי רכיבה, קוטף את הדובדבנים, אתה עם הרועה צאן בשדה, אתה מכיר את אשתו. כל יום קרה משהו אחר, אנשים שלא הכירו הפכו להיות חברים, בגילאי שלושים, ארבעים, חמישים, יש לנו אפילו מישהו בן 79 שרוכב מדהים, הם לא הכירו אחד את השני, ופתאום נוצרת חברות. הספורט הוא כזה לוולר, הוא שם את כולם באותו מקום, המיוחד בספורט שאתה באמת מקלף את הכל, המסכות, אף אחד לא מעניין כמה ילדים יש לך ומה המקצוע שלך, אתה יכול להיות מנהל חברת על, אבל כשאתה כאן אתה בבגדי רכיבה, וכל מה שמעניין הוא המסע. זה המסע התשיעי של הסטודיו שאני עורכת ושום מסע לא דומה לאחר".
קפיריסין מומלצת למטייל באופן כללי?
"גיליתי את קפריסין, כל כך הרבה נועם, ונימוס, כמו אנגלים, גם נוהגים בצד השני של הכביש, אבל גם בהתנהלות, בקבלת האורחים, יש שם שילוב של חום ים תיכוני ונימוס בריטי".