אבהיאסה וואירג'ה נירודהה
כיוון שאנחנו רגילים לעשות מתוך אני עושה, וזה בסדר, אנחנו לא צריכים לשפוט את עצמנו כי ככה אנחנו בנויים, יש עבודה שעלינו לעשות על מנת לשנות את המבנה.
מה אנחנו עושים בישיבה הזו שנקראת דהיאנה? כלום! זה העניין. ובכל זאת אנחנו נכנסים פתאום לשקט פנימי, כלומר משהו קורה כשההכרה נעשית שקטה מאוד. המון רעשים עוזבים אותנו, הגוף נעשה בריא מאוד, כלומר האנרגיה שהיה לה קודם סדר של רגשות או מחשבות השתנתה. פתאום האנרגיה הופכת רק לנוכחת עם עצמה. רק החיים עצמם נחווים.
יש התנסות בפתח קטן ועדין בסיפור הזה של החיים שיש אפשרות לצאת דרכו מהמבנה שבו כל עשייה יוצרת כאב בעולם, לפחות בדהיאנה.
האם אפשר להרחיב את זה ליומיום?
כנראה שכן. ברגע שיש אפשרות לפעילות אפשר לעשות את זה בכל רמות החיים - בבנייה, ביצירת העבודה, ביחסים, בנסיעה לעבודה, אנחנו לא צריכים לחשוב כי אם נחשוב זה יהיה לא אפשרי, אנחנו צריכים לעשות משהו אחר לגמרי - להיות.
איך אפשר שהעשייה שלי לא תיצור כל כך הרבה רעש לעומת המעט שעשיתי?
המקור שלנו הוא מקור של מחשבות - אני חושב, אני קם, יש לי תכנית, אני מבצע את התכנית,
הרעיון הוא לחפש מקור אחר לגמרי שאינו נובע מתוך האני חושב, אולי מתוך אני קיים?
מי זה האני הקיים הזה? אנחנו לא יודעים ברמת הידע. אנחנו רואים רק רגע אחד שבו אנחנו בנוכחות. זה לוקח לנו חמש דקות בתוך מהלך של ישיבה של שעה, פתאום יש דממה מוחלטת. כל הרחשים עזבו ויש איזה שקט, אפילו איזו קרבה עמוקה ואינטימיות פנימה.
מה עשינו? לא עשינו כלום. רק היינו. ואת הסוד הזה אנחנו מנסים להרחיב לתוך כל החיים.
הסוד הזה, החוכמה הזאת קורת באופן אוטומטי כי כשאנחנו לא שמים לב, התאים שלנו מתחלקים ל-2 טריליון תאים. כל תא יודע על כל גלוקוזה שאני מכניס לפה. כולם בעת אחת יודעים מה התרחש. יש המון חוכמה שמתרחשת על פי ההוראה הזו. גם הנשימה אינה מתוכננת והנה החיים מתרחשים. השאלה היא איך אנחנו ניגשים לזה. כנראה לאני חושב יש תפקיד אחר מהתפקיד שהשתמשו בו וקל להבין את זה בתוך הישיבה בדהיאנה. בישיבה קורה משהו שהוא מחוץ למבנה הרגיל של היומיום - דלת נפתחת למרחב אחר של חיים. האם אני יכול לחיות בלי כוח? בלי תכניות?
מיד דברים מתחילים להתרחב ופתאום אנחנו יותר נמצאים. להכיר בהבחנה הזו ולהיות ערים גם אם אנחנו ממשיכים במהלך הרגיל של הפעולות שיש בהם המון אלמנטים של יצירת אי סדר לעומת מעט מאוד סדר שיצרנו. להיות ערים לזה וזה כבר ייצור את הלידה להכיר שיש דרך אחרת. איננו יודעים מה היא. הביטוי של זה יהיה אולי בהתחלה ביותר שקט בזמן הפעולות האלה (למשל בזמן צחצוח שיניים) כי אתה יודע את האירוע. זה יגרום ליותר שקט כיוון שאתה מזהה את הפעולה ומיד אתה אומר שאתה עושה את זה מתוך איזושהי תפילה שזה יגרום לפחות נזק בתוך העולם. מיד הלב יתחיל לומר את זה אחרת. מתוך ידיעה שיש אפשרות אחרת. ולאט לאט זה מתחיל להיכנס לשיחות עם אנשים, ליחסים, פתאום אפשר לשחרר את הכוח, את הרצון. ומשהו נולד. ללידה הזו אנחנו רוצים לשים לב. ואז נכנס לתרגול האסנות איך אפשר להיכנס בלי כוח לאסנה? בלי רצון? כדי תהיה שעה וחצי של תרגול שבו היינו רק בנוכחות? זה יתחיל להיכנס ליומיום כי אנחנו משתמשים בגוף ביומיום והגוף כבר מכיר משהו אחר, הוא לא מכיר רק את הפקודות מתוך הרצון לעשות דברים אלא מכיר משהו אחר, את הנוכחות.
הציפורים במעופן עושות משהו הרבה יותר מרתק מנסיעה של רכב. האם אפשר שזה כבר לא יכיל את האני חושב הזה כבר מההתחלה? הפעולות האלו נלמדות מבפנים כיוון שיש שאלות. השאלות יוצרות מצב תודעתי שונה שמאפשר התארגנות של האנרגיה במרחב. תנועה קשורה ברגישות רואים את זה בתנועות הגוף של החתול, הוא נוגע לא נוגע, מאיפה באה הרגישות?
מאיזו נוכחות היא מגיעה? האם כשאנחנו בתנועה ברכב מדובר במידע או ברגישות ושימת לב? בלהיות אחד עם המרחב?
נראה שמדובר באיך לעשות שום דבר לשבת ולעשות שום דבר.
העבודה הפנימית נובעת ממשהו מופשט מאוד של להמשיך להיות. אנחנו נמצאים, נוכחים באותה הנוכחות, ומנסים להמשיך אותה לפני שמחשבות ורגשות מופיעים.
