"גלגלי אהבה", אירוע הצדקה הספורטיבי הגדול, המורכב והארוך ביותר בישראל הסתיים לא מכבר, בתחילת נובמבר. המדובר במסע אופניים שנתי בן חמישה ימים לגיוס תרומות למען ילדי בית החולים אלי"ן בירושלים. 500 רוכבים מ- 15 מדינות הגיעו כדי להשתתף במאורע שהשיג השנה לבית החולים אלי"ן מעל לשלושה מיליון שקלים ושש מאות אלף, סכום שיא. 28 שוטרים ליוו את המסע, 12 פראמדיקים, 4 אמבולנסים, 55 טכנאי אופניים ב- 12 ניידות. 250 הזמנות לבתי מלון. מבצע עולמי. כל אחד יכול להשתתף, בעלות סמלית, 13 אלף שקל. אבל רגע, אפשר גם יותר. דליה קולדהם, למשל, כבר גייסה תרומות בסך 14,131 שקלים נכון לכתיבת שורות אלה ועד הראשון במרץ היא מקווה להגיע לפחות ל- 20 אלף.
"השתמשתי בזה שאני לקראת יום הולדת שישים. כל מי שאמר לי שהוא רוצה לקנות לי מתנה, אמרתי לו 'לא תודה', יש לי דף התרמה לבית חולים אלי"ן, זאת המתנה שלי. אנשים ממש שמחו לתרום. אפילו הילדים שלי תרמו לי. זה נורא מרגש. אז אמנם הגעתי ליעד, אבל הדף שלי, שהקמתי למטרה הזאת, עדיין פתוח. אנשים יכולים ומוזמנים להמשיך לתרום. אני מקווה שעד יום ההולדת שלי, הראשון במרץ, אני כבר אגיע לעשרים אלף. היום היה לי תלמיד בשיעור, שסיפרתי לו את הסיפור, הוא אמר, אני רוצה לתרום יותר והתרגשתי מאד".
בסופו של יום, או חמישה ימים, סיפור על מסע הוא סך סיפוריהם של המשתתפים בו. והסיפור של דליה קולדהם הוא חתיכת סיפור. "סיפור שהוא הזוי", כהגדרתה. לאחריו סביר להניח שתרוצו לתרום. או תרכבו. אם לא לבית חולים אלי"ן, אז לאפרודיטה. מיער יתיר לים המלח, 48 קילומטרים, 500 מטרים בעלייה, וזה רק ביום הראשון. מה שנקרא, חימום. אחר כך חוצים את המדבר, מדלגים מעל הרים וגבעות, צולחים נחלים, נקיקים ויערות ולקינוח עולים לירושלים. על קו הסיום, בפתח בית החולים, מחכים הילדים. אבל האמת היא, שלא בשבילם קולדהם יצאה למסע הזה, לא בהתחלה לפחות, אי אז לפני שלוש שנים. לגלגלי אהבה היא הגיעה בשם האהבה, כן, אבל אהבה אחרת.
"בפעם הראשונה הצטרפתי למסע גלגלי אהבה במטרה אחת ויחידה, לפגוש רופא אמריקאי, ד"ר אנדי סיידמן, שהגיע לארץ כדי להשתתף ברכיבה. ידעתי, אחרי שחקרתי בנושא, שהוא מומחה עולמי בגרורות סרטן השד, שיוכל לעזור בטיפול בחברתי הטובה נוגה ויזל. תיכננו שתינו לנסוע אליו לניו יורק וזה לא יצא, בגלל סיבות רפואיות. כבר קנינו כרטיסים והזמנו מקומות במלון. כשהבנתי, ממש במקרה, שהוא מגיע לכאן להשתתף במסע, לא ידעתי אפילו מה זה, אמרתי לו שגם אני משתתפת. התקשרתי לכל מי שאני מכירה, 'אתם חייבים לעזור לי להיכנס למסע הזה'".
ונכנסת.
"נצמדתי אליו ברכיבה. נדבקתי אליו בכל העליות המטורפות בכביש העולה לירושלים. בשלב כלשהו הוא אומר לי 'קלטתי אותך, לא באת כי רצית לרכב, את באת לכאן כי רצית שאני אטפל בחברתך'. אמרתי לו 'נכון מאד'. הוא העריך את ההשקעה ואת המאמץ שעשיתי. הוא אמר לי, אני אטפל בחברה שלך עשרים וארבע שבע. ובאמת מאותו יום הוא ליווה אותי ואותה יום אחרי יום, טלפונים, מיילים, כל מה שהיה קשור בטיפול שלה. בסוף אותה שנה היא נפטרה. הוא התחיל להתקשר אליי ולנחם אותי. גיליתי שמדובר לא רק ברופא מדהים, אלא גם בבן אדם מדהים. הוא אמר לי שהוא יחזור לארץ, ונרכב יחד לזכרה. זה לא קרה בשנה שעברה, כי הוא בא פעם בשנתיים, אבל השנה זה קרה. ועשינו את המסע הזה. שהפך להיות גם מסע הנצחה עבורי ועבור נוגה".
אני משתתף בצערך.
"המסע של כולנו יסתיים ביום אחד. אולי המסע שלה לא הסתיים, כי הוא מציל ילדים עכשיו. היא אולי לא כאן, אבל גם מרחוק היא כאן. אני חושבת שזאת מטרה נעלה שמתאימה לה. נוגה חייתה חיים מלאי יופי, אהבה, משמעות, הנאה וקסם. תודות לה הצטרפתי, התאמנתי וחוויתי את האירוע המופלא הזה שנקרא גלגלי אהבה, ואני אזכה בזכותה לעשות אותו שוב ושוב. האימונים שלי הופכים לקלים יותר כשאני חושבת על משמעות המסע הנעלה הזה, מסע הנצחה לנוגה, המעניק חיים חדשים לילדים".
איך הרגשת בסיום?
"ילדה שמאושפזת בבית החולים שמה עליי את המדליה. בכיתי ובכיתי שעות אחר כך, לא יכולתי להפסיק. הסיום בעלייה המטורפת לפסגת עין כרם ואל תוך בית החולים וזרועות ילדה אחת, ביחד עם כל המשמעות של הדבר הזה עבורי... פשוט התרגשתי עד לנימי נשמתי".
בשנה שעברה דיברנו על המסע ולא שיתפת אותי בסיפור המיוחד הזה
"נכון, לא סיפרתי אותו לפני שנה, אני חושבת שעדיין לא הייתי מוכנה לצאת לאור עם זה. לוקח זמן. אני גם כותבת ספר. אני מגיעה לגיל שישים, פתחתי את הסטודיו בגיל 25. זה 35 שנה שאני מטפלת דרך הספורט בנפש. חשבתי שהגיע הזמן שאני אכתוב על זה. את סיפור חיי ואיך הוא משתלב עם הספורט. למשל, הסיפור הזה, זה סיפור חיים. בעצם חברתי גם התאמנה אצלי. הרבה מהריפוי שלה היה באמת דרך הספורט. 15 שנה היא חיה חיים טובים גם עם המחלה. אני מאמינה שספורט יש לו תרפיה ענקית. הוא מסייע לא רק פיזית, אלא גם, ואולי בעיקר, נפשית. זאת העבודה שלי. הגיע הזמן אולי שתהיה לזה מודעות יותר גבוהה. אז כן, התחלתי לכתוב את הספר. והסיפור שסיפרתי זה בהחלט יהיה פרק גדול בספר הזה".
