מאת דליה קולדהם,
טרם עבר שבוע מאז חזרתי מה״קמינו דה סנטיאגו״ ואני מתחילה לעכל את החוויה. אומרים לי חברים לא נורא דליה שלא באנו איתך השנה, נבוא בשנה הבאה והם אינם מבינים שאי אפשר יהייה באמת לשחזר חוויה שכזאת. זה ברמה של התחושה שהגעתי לפסגת המאצ׳ו פיצ׳ו בפרו. סוג של חוויה עם התעלות רוח בשבעה ימים שבהם לא ידעתי: איזה יום היום, מה השעה, איפה אני על הגלובוס, פשוט רכבתי בתוך ציור של ואן גוך שנע איתי לאורך כל הדרך, תוך שאני מתפללת שאצליח לצייר בזכרוני כל נוף, פרח, אבן, ריח, צבע, ים, יער, כפר, ילד צועד בשביל. מבקשת שכל תחושה של אדרנלין בגוף, רוח על הפנים, שמש, גשם, זיעה, חום, קור תשאר חקוקה בגופי. מעטות הפעמים בחיי קרתה לי התחושה שכל כך טוב לי ויפה לי ושאני מבקשת עוד רגע מזה, שזה לא יגמר לי.
ניסיתי להבין כשחזרתי הביתה מה קרה לי שם, הרי כבר עברתי כל כך הרבה חוויות ספורטיביות ואז עלה בי הזכרון של מרתון ניו יורק, איך הייתי ממוקדת מטרה לסיים אותו למרות כאב עז בברך, רק שאסיים חשבתי תוך כדי 4 שעות ריצה ואגיע לאמבולנס ואתמוטט שם, ממש לא הייתי שם, רק רציתי שזה יגמר. כל כל לא הייתי שם שלא רציתי לחזור לניו יורק שנים אחרי החוויה הזאת.
אבל כאן זה היה שונה. רציתי לנצור כל רגע בליבי ונפשי ושזה לא יגמר לעולם. ולמרות שזה הטיול ה12 של הסטודיו ואני יודעת כבר מה אני רוצה ומחפשת במסע שכזה, הקסם הזה קורה בזכות הכימיה שיש לי עם גידי, החבר וסוכן הנסיעות הגאון. שמבין כל כך טוב מה החלום שלי, ולא רק שהוא מגשים לי אותו, המציאות עולה על החלום. הבקשות שלי שהמסע יהייה חוויה כל חושית בלתי אמצעית דרך האופניים, כשאנחנו נושמים כל רגע בכל החושים, רואים חופים ומפרצים, כפרי דייגים ונמלים קטנים ונמלים גדולים של אוניות מסע, ערים וכפרים ציוריים כשאנחנו כמו במצלמת זום נמצאים בפסגה ולאט לאט נכנסים לתוך התמונה, חוצים גשרים, עוברים מפלים, נכנסים לתוך היערות ובין בתי התושבים והסמטאות צרות, ממש דרך הגינות והשדות שלהם.
עוצרים לראות כפר מצייר על רצפת הרחובות, כל הסמטאות שטיחים מפרחים, זרדים, אורז, רק כדי שהתהלוכה תעבור דרכם, אומנות לרגע אחד שקיימת רק ברגע הזה ואחר כך עפה לה ברוח.
חנויות של עבודות יד ומזכרות שמעוררות השראה ותאווה אין סופית להביא הכל הביתה. ההגעה לעיר המיוחדת סנטיאגו דה קומפוסטלה שמזכירה לי את ההתרגשות של הכניסה דרך חומות העיר העתיקה של החיילים אחרי מלחמת ששת הימים, התעלות הרוח. ואחר כך לשבת לכוס יין ספרדי ממחוז ״ריברה דל דוארו״ שמרטיט לי את הלב בזכרון של ספרד של אלמודובר, אני פשוט צריכה לצבוט את עצמי להבין שאני לא כוכבת באחד מסרטיו אלא זאת המציאות שאני בה. וליבי מתרחב מאהבה אין סופית שקורנת ממני החוצה ומהדהדת ליקום שסביבי ואני מנשקת כל מי שלצידי בכיכר הקסומה הזאת.
ואני קמה לבוקר האחרון במסע ויש לי עד 11:00 לצאת מהמלון לריצת בוקר לשוק האיכרים ומתברר לי שהמלון ממש על חומת העיר העתיקה ומטר ממנו נפתח שוק מרהיב ואני מרגישה כמו לונה נכדתי בת ה5 ב״פיראט האדום״ ואני רוצה הכל, ואני נעצרת בדוכן גבינות שכולו תוצרת מקומית של גליסיה ואני אומרת למוכרת: תני לי כזאת וכזאת וכזאת והיא שמה הכל בשקית ומסבירה לי על הטעמים והטקסטורות של התוצרת שלה ואז שואלת אותי אם לשקול כמה קניתי כי גם היא כבר דואגת לי איך זה יכנס למזוודה שלי שהיא כבר עכשיו מעל ה23 קג! ולא אכפת לי כי אני בשכרון חושים של כל הצבעים של העגבניות באדום סגול, וזרי הפרחים של האביב בדוכן ליד, ואני קונה זרעים של עגבניות וחמניות לקחת הביתה את היופי שאני חווה פה.
מאז שהתחלנו את המסע והסברתי למדריך האופניים הפורטוגלי שלנו פאולו, שיבין טוב טוב שאנחנו כאן לא כדי לסיים מהר ורק לגמוע קילומטרים, אנחנו כאן לחוויה חושית ועל חושית, אנחנו כאן כדי לעצור בכפרים ולראות אומנות, לעצור לקפוצ’ינו בקפה תחת הגפנים בדרך, אנחנו כאן כדי להצטלם ולנצור זכרונות, להכיר זה את זו מחדש, לצחוק,לבכות ולהתרגש ובעיקר לחיות, שזה בסדר גם אם נגיע למלון הבא לשקיעה ב21:00, אין לחץ, סוף סוף יש לנו אישור: בואו נבזבז זמן!
לא לחשוב לרגע על שום דבר לארגן, לא איפה נאכל הערב ומה נזמין, כי גידי כבר דאג להכל, והיין המושלם ישפך כל ערב בלי שאצטרך להסתכל ברשימת היינות ואני אוכל יותר מדי יהיה לי כיף בבטן.
ולאט לאט בכל יום אני חווה חדר חדש, הפתעה חדשה, נוף חדש מהחלון. וכל ערב מסעדה מיוחדת ואני כעת מנסה לשחזר איזה יום ואיפה הייתי והכל מתערבב לי לחלום אחד שהוא סוריאליסטי לחלוטין ואני שטה בו ולא רוצה להתעורר.
תודה גידי שיצרת עבורי ציור מופת שכזה ששום גלריה בעולם לא יכולה לרכוש עבורי
