לא, לא חשבתי שאגיע לכאן, שנים של זיכרונות, מחשבות, משברי אמצע החיים ועוד מלאי שלם של מחסומים שהצבתי על עצמי, התקלפו בזה אחרי זה .
אחרי 10 שבועות בסטודיו אני רצה, לאט, מדיטטיבי, אבל רצה, נוסעת באופניים ומפעילה את הגוף באופן יעיל, כן זה אפשרי.
ספורט היה חלק מהחיים שלי עד לסיום שרותי בצה"ל, כל חיי הצעירים עסקתי בענפי ספורט שונים, רקדתי בלט הרבה שנים , עסקתי באתלטיקה קלה , כדור סל, רצתי מרחקים קצרים וארוכים , עסקתי באומניות לחימה ואפילו שירתי כקצינת ספורט בצה"ל. אחרי הצבא משהו בי נחבא בתחום הספורט ופסק. השמחה שבספורט נעלמה ושגרת החיים העמוסה דחקה את הנושא הצידה.
לצערי לפני כעשור חליתי במחלה קשה ונאלצתי לעבור שני ניתוחים קשים, וכחלק מהשיקום וההחלמה טענו הרופאים שאני צריכה לסגל אורח חיים בריא ולעשות ספורט,
אבל תקופה ארוכה הייתי מאוד חלשה והגוף שלי כבר לא חזר להיות מה שהיה איבד מצורתו ומהחיוניות שלו, עליתי במשקל, כאבים שונים התחילו להופיע עם הזמן, כאבי גב, ברכיים, שכמות מפרקים שונים, טווח תנועה הצטמצם, שיווי המשקל נפגע, איכות השינה נפגעה, וחשתי לאות בלתי נסבלת.
לאורך כל השנים מקוננת בי המחשבה שאני צריכה לחזור לעסוק בספורט מדיי פעם ניסיתי לבד הרי כל הידע מצוי אצלי(הייתי קצינת ספורט) אבל בכל פעם שהתחלתי מהלך התחילו כאבים חזקים בברכיים, והתחיל לכוננן בי פחד שמשהו אצלי לא בסדר, אפילו פגשתי אורתופד שטען שאני לא צריכה לרוץ רק ללכת. אם הזמן גם ללכת נהייה קשה, לעלות במדרגות נהייה קשה כל דבר פיזי נהיה קשה.
המחשבה שאני הולכת ונחלשת ומחושים שונים מורגשים בכל מיני מקומות בגוף התחילה מאוד להטריד אותי והתחלתי לחפש פתרון לקרוא הרבה בנושא ואיך אפשר להתניע מהלך כזה שאני אצליח להתמיד בו. ההמלצה בכל מקום הייתה לעבוד עם מאמן/נת אישית ..ואז הגיע הקורנה . השהייה בבית בסגר הראשון הביאה אותי לפעול, המצב הזה שאסרו עליי לצאת ולנוע בחוץ בחופשיות גרמה לי לעשות את הצעד חיפשתי מאמנת באינטרנט משהיא עם ניסיון ועובדת עם הגיל הבוגר מבינה שיקום ופציעות ככה הגעתי לאתר של דליה.
דליה הקשיבה לסיפור שלי בפגישה הראשונה והשאלה הראשונה שהיא שאלה אותי הפתיעה אותי בישירותה "מה מערכת היחסים שלך עם הגוף שלך" תשובתי הייתה ישירה לא פחות ואף הממה אותי "שהגוף שלי בגד בי והוא כבר זמן ממושך לא משרת אותי ".
בתום השיחה הממושכת קבענו אימון אישי ובניית תוכנית אישית, כל כך הרבה מידע ביום אחד ובעיקר שיעור בוויסות קצב ,התודעה שלי אומרת לרוץ קדימה.... הנפש התחרותית שלי אומרת להוכיח שאני יכולה... ודליה בעדינות מכוונת אותי למד הדופק לשמור על קצב נמוך, להנמיך, לרוץ בקצב אחיד איטי ככל שיהיה ובלבד שיאפשר לי להתחיל ולסיים את כל הריצה כולה.
וכך נבנתה תוכנית אישית צעד אחרי צעד במקביל ליציאה לסגר השני. זו הייתה הזדמנות לסגל לעצמי הרגלים של אימון יומי בריצה, להתגבר על הפחדים ולחזור לרכב אחרי 30 שנה באופניים.
עשרה שבועות בתוך התוכנית מסתיימים בימים אלו, עשרה שבועות של התנעה, והנעה של הגוף. בתקופה הזו זכיתי באנרגיות מחודשות במחמאות מבני המשפחה " אמא יש לך "ווייב" אחר מאז שהתחלת להתאמן", זכיתי בעייפות בריאה כזו ששולחת אותך לישון לילה שלם, הרווחתי הרחבה של בית החזה ונשימה מלאה באוויר נקי בשעות הבוקר המוקדמות, ההרגשה הזו אחרי הליכה /ריצה / רכיבה שהוצאת את כל המתחים והרעלים שהיו לך בגוף מכל היום.
בהיותי בת אדם מעט סגורה לוקח לי זמן לסגל את הרגלי הסטודיו הקבוצתיים, אך אני לומדת להעריך אותם ולקבל את היכולת של הקבוצה לתמוך בתהליך ולהיות חלק ממנה, אני עוד ממש בתחילת הדרך ויודעת שהדרך ארוכה ודורשת משמעת והתמדה, כמעט הרמתי ידיים אבל הנה אני רצה ורוכבת על האופניים וזה פשוט נפלא. אז תודה גדולה לדליה עד כה והפנים קדימה להמשך הדרך.
טלי מילוא