ריפאו אותי מעצמי
גידי סילברמן כותב על הדרך שלו לשינוי
לחצו לצפייה
במהלך השנה האחרונה ריפאו אותי מעצמי. כן כן, ממש כך.
הייתי סובל ממחלת אלרגיה קשה - אלרגיה לספורט. ואלרגיה לעצמי.
ביום לפני האחרון של חודש ינואר 2015 שקלתי באושר רב ובגאווה אופיינית 130 ק”ג.
הייתי עייף. הייתי מסוגל להירדם ברמזור. העסק דישדש קצת. לא נורא אבל מעצבן.
הייתי לחוץ ובאופן כללי לא במיטבי.
הבית היה ברדק.
סתם הכל כזה לא משהו.
ביום האחרון של חודש ינואר 2015 פגשתי בפעם הראשונה את דליה. עלק, טיפוס. לא רצתה לשמוע כלום על כלום. הסתכלה אלי ושאלה "אתה תמיד עושה ספורט במכנסי כותנה שמתאים יותר לעבודה?". חשבתי שבאתי לשיחה ומצאתי את עצמי מתנשף כמו קטר רכבת בהליכה איטית מסביב לשכונה. איזה באסה.
תמיד אהבתי לקטר. אז דליה קיבלה את המנה שלה. אחרי כמה שבועות של קיטורים הבנתי שזה ממש לא מעניין אותה. "תפוסה לך הרגל? מצוין, סימן שאתה עושה נכון". "עייף מללכת? יופי, תמשיך זה נותן אנרגיה". "אתה רעב? יופי של הזדמנות לאכול כרובית". "אין לך זמן לספורט? אה, אין לך זמן לא לעשות ספורט".
ואז הפסקתי לקטר (כמעט).
כשהמאמנת אומרת שצריכים לעלות על הגבעה שם באופק - עולים. כשהיא אומרת שחייבים לפחות שעתיים ספורט ביום - עושים. כשהיא אומרת שאתה תרוץ 5 ק”מ בעוד חודשיים - מאמינים לה. כשהיא אומרת לאכול מלט - אוכלים. תרגעו, היא לא באמת אמרת לאכול מלט. היא גם לא אומרת מה כן אן מה לא לאכול. היא מכוונת בנעימות לשינוי הרגלים וכמויות ומבלי ששמים לב פשוט אוכלים אחרת. אם נשענים אחורה ומאמינים שהיא יודעת מה היא עושה, זה עובד. קסם.
תוך 10 חודשים ירדתי 35 קילו, אני רץ 5 ק”מ בפחות מחצי שעה, אני רכבתי 40 ק”מ סובב ת”א במהירות ממוצעת של 30 קמ”ש, ואני עושה טריאתלון ספרינט בשעתיים.
אבל כל זה ממש, אבל ממש לא חשוב. זה נחמד. אבל לא חשוב.
הנה מה שבאמת חשוב:
אני לא עייף, אלא מלא באנרגיה.
אני עדיין לחוץ, אבל יודע איך להירגע - ריצה קלה של 7-8 ק”מ תמיד עוזרת.
העבודה פורחת.
אני מרגיש מצוין, בריא, שמח ויכול לתת המון לסביבה.
לא תאמינו, אבל אני אוכל מה שמתחשק לי, ואני בשליטה מלאה על המשקל שלי ומרגיש בגופי כל תזוזה וכל חוסר של מרכיב תזונתי. לראייה, בדיוק סיימתי 2 קרוסונים, הייתי רעב - ועכשיו אני מרגיש את הקיבה צועקת “יא אידיוט”.
ואישתי - אה, איזה אושר מחדש.
תודה דליה.
למה העסק הזה קשה מדי לבד?
מניסיוני האישי של 31 שנה בסטודיו, בעבודה יומיומית של שינוי אמיתי לאורח חיים בריא, למדתי שהמחויבות למישהו חיצוני, במקרה זה - אני המאמנת, הקאוצרית היא קריטית. המתאמן מחוייב לא רק לעצמו אלא אלי לעמוד בתוכנית שקבענו לאותו שבוע, לא לחודש, לא לשנה אלא לשבוע אחד.
התברר לי עם השנים שלרצות זה לא מספיק , צריך להקנות הרגלים עמוקים כמו צחצוח שיניים שיהפכו לטבע שני.
חשוב למתאמן להבין שעליו להתניע את המנוע, את הגוף שלו על הבוקר כל בוקר, זה לא משנה אם זה ל20 דקות וזה לא משנה אם זו ריצה, רכיבה או תרגול יוגה, צריך לקחת את החיים A day at a time, לדעת שהתחלת כל יום נקי, כל יום מחדש.
לא משנה מה קרה אתמול אם יצאת בערב, בילית, שתית, אכלת יותר מידי, עבדת קשה וישנת מעט או הטרידו אותך עומסי החיים. כל זה לא משנה, זה היה מזמן, היום התחיל יום חדש.
בתוכנית האישית, המתאמן חותם על תוכנית שבועית ומסכמים יחד כמה אימונים יעשה לבד וכמה בסטודיו עד לפרטי פרטים. חשוב לי שהמתאמן יוכל לעשות אימונים בעצמו ולא יפתח תלות באדם ומקום, לא בסטודיו ולא בי כמאמנת שלו, מצד שני, יש חוזה בינינו, שאנו חותמים עליו כל שבוע, שלא משנה מה קרה באותו שבוע,
ביום ושעה קבועים כל שבוע ניפגש והוא יתן לי דיווח על מה שבאמת היה ואז נתחיל שבוע נקי חדש.
בדרך הזו, באמת יש סיכוי שעם ליווי נוכל להשריש הרגלים שיהפכו כל אחד מאיתנו לבריא יותר בגופו ובנפשו,
כי העסק הזה באמת קשה מידי לבד.
גידי זוכה בפרס ספורטאי השנה